I´m back

[Le Parisien]

טעות! תהליך הקריסה של ישראל

יהיה מהיר הרבה יותר מזה האמריקאי.

 

[תומר מלונדון]

שאתה מדבר על שתי מדינות מרוסקות

זה לא ממש משנה איפה אתה חי...

 

[Le Parisien]

דווקא אתה נמצא כרגע במקום מצויין

וממילא אני מדבר על תהליכים שהסבירות שאתה ואני נזכה לראות את סיומם, הוא קלוש ביותר. טוב, אולי אתה כן.

 

[תומר מלונדון]

צ´שמע..

אם זה יקרה שלח לי אימייל תוכל לישון על בחדר מחשב, יש פה מיטה לאורחים..

 

[Le Parisien]

חן חן.

 

[Ayelet CA]

לא צריך להזכיר את ישראל וארה"ב ביחד

בכל פעם זה עולה, משווים בין ישראל לארה"ב וזה לא נכון. אין מקום להשוואה לא בדרך ניהול המדינה, לא בחוקים, לא ב"גיל" של המדינה וכמובן לא בגודל. תטענו שיש דומה כי התרבות בשתי המדינות מערבית, ויהיו מספיק כאלו שיחלקו על טענה זאת. אז שארה"ב תפתור את הבעיות שלה, ושאנשים פה ימשיכו ללכת ברחובות שאננים, ואנחנו נמשיך לבכות את מה שהיה ואיננו עוד במדינת ישראל. ונמשיך לשמוע מאנשים שחלמו ובנו את המדינה ש"זה לא נורא אם תחיו בחוץ לארץ".

 

[תומר מלונדון]

איילת..

ואז נחזור לקרוא שלרשור הזה פסטיבל דיכאון- לא ככה? חוצמזה מה כבר היה בארץ שהלך? לי זה נראה שאנשים שגרים בחו"ל חושבים שהם עזבו איזה ארץ מהאגדות וזרקו אותם למקום שאין נורא ממנו- תגיבי

 

[Ayelet CA]

אומרים שהיה פה שמח...

לתופעה שנקראת "מדינת ישראל" אין אח ורע בעולם. בשלושים השנים הראשונות לקיומה המדינה היתה בצמיחה. בנו, הפריחו, ובעיקר האמינו. יש פחות מעשר מדינות בעולם ששלחו לווין לחלל, ישראל היא אחת מהן. עד לפני 20 שנה הפערים הכלכליים בין העשירים לעניים בישראל היו מהנמוכים במערב. החינוך היה מצויין, ישראל תפסה את המקומות הראשונים בדירוגים העולמיים. הידעת שבמדינת ישראל רק 2-3 אחוזים מהאוכלוסיה מועסקת בחקלאות ומצליחה לספק את הצרכים של כל האוכלוסיה במדינה ועוד ליצא? (בארה"ב לשם ההשוואה 4-5 אחוזים עוסקים בחקלאות ועדיין צריך ליבא מזון). ישראל הצליחה לשלב בחוכמה את המדע עם החקלאות. הדברים היו אחרים, היה כבוד לחינוך, היתה אמונה והיתה תקווה לעתיד. היה סטטוס קוו שנשמר במשך שנים ואנשים התחשבו ברגשותיהם של האחרים. כשאני הייתי קטנה (אני בת 34) לא היה אפשר להשיג חמץ בשום מקום במהלך הפסח, וזה היה מיוחד לדעתי, זה היה חגיגי, ואף אחד לא יבב על כמה שנורא לו. אני חילונית אבל חורה לי שאין שום כבוד ואין ערכים, ושאנשים *מוכרחים* לשבת בבית קפה בתשעה באב. עם שלא נותן כבוד למורשת ולהיסטוריה שלו, אין לו עתיד. מה שאני מנסה להגיד זה שפעם זה היה אחרת. היום יש התדרדרות ערכית ומוסרית בכל התחומים. תרבות שבזה לאליטות המשכילות שלה, לא ראויה להיקרא תרבות.

 

[ליילה]

../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif../images/Emo10.gif

 

[תומר מלונדון]

טוב אז ככה

במשך השנים מדינת ישראל התפתחה כמדינה עצמאית ולאחר שהצטרפה לעולם המערבי היא הושפעה מתהליך הגלובליזציה, אנשים התחילו לסוע לחו"ל, ולהתהוות בחברה המערבית.. כיום, יש האטה בכלכלה הגלובלית (שישראל מה לעשות, חלק ממנה) וזה משפיע גם עלינו.. בקשר לסטטוס קוו: במשך שנים היתה הפלייה גזענית על רקע עדתי, ונתנו עדיפות כלכלית לאשכנזים, ואת יוצאי עדות המזרח שמו בעיירות פיתוח ומעברות- אז אני לא חושב ש"פעם לא היה ככה" זה נשמע (ואני לא מתכוון לפגוע בך או להעליב אותך) כמו משפט של זקנה פולנייה. תוסיפי לזה את העובדה שישראל זאת אחת המדינות ששיעור המתחמקים ממס הכנסה הוא הגבוה בעולם, ולישראלים יש שם של כאלה שיעשו הכל רק בשביל לא לשלם שקל או שניים (וזה לא חדש, זה קיים כבר שנים). המדינה עמדה על סף פירוק (בציניות) הרבה פעמים בעבר, ועובדה- הסתדרנו.. זה נראה פה כאילו הישראלים לא התבגרו, והם חושבים שהם מיוחדים- למה? בדיוק מאותה סיבה שהאנגלים חושבים שהם גרים במדינה מיוחדת- פטריוטיזם.. מה למדנו? מדינת ישראל נשארת במצב סטטי שנים רבות- רק הדור מתחלף, ולא, היא נעלמת לאף אחד- זה רק פרנויה שאימצנו לעצמינו מאיזה שהיא סיבה שלא מובנת לי..

 

[Ayelet CA]

ומה שיש לי להגיד

זה שאין ספק שיש למדינת ישראל בעיות רבות שחלקן התחילו כבר מזמן. לגבי הנושא העדתי, ובכן, אין מה להוציא את השד מהבקבוק כי הוא כבר מזמן לא שם. אני חושבת שבן גוריון עשה טעויות בנושא פיזור האוכלוסיה, טעויות שאנחנו משלמים עליהן עד היום. יחד עם זאת, אני חושבת שאם מישהו לא ירצה לחוש מקופח, הוא לא יקופח. אבא של בעלי הגיע לארץ מהשואה: לא משפחה, לא כסף, גם הוא רוסס בדי.די.טי, והצברים של אותה תקופה לא היו מאוד מכניסי פנים. אני לא שמעתי אותו מעולם מדבר על קיפוח. סבא שלי היה עגלון ואמא שלי ניקתה רצפות כדי לממן לעצמה לימודים כשהיא היתה בת 17 (לפני שהיא הלכה לפלמ"ח). אני לא זוכרת ששמעתי ממנה שום טענות על קיפוח. אה, שכחתי, אנחנו אשכנזים. שאני אמשיך? נכון שהשלטון של תחילת המדינה היה אשכנזי, אבל אתה יודע מה, הם ניסו לפתח תרבות ישראלית. מפלגות שממשיכות להנציח את העדתיות גורמות לפילוג של העם. נקודה. כל אחד קופח בדרך זו או אחרת, עיירת פיתוח, מעברה (גם אשכנזים היו שם) ועוד כל מיני קשיים שנערמו בדרכם של העולים החדשים בשנותיה הראשונות של המדינה. אתה רוצה להמשיך לדוש בזה גם בעוד חמישים שנה? לאן נגיע? כבר אמרתי כאן בעבר שאנחנו לא מדינה אלא אוסף של שבטים: אשכנזים, מזרחיים, רוסים, אתיופים, חרדים, ואם יש מגזר ששכחתי להזכירו אני מתנצלת. כולם שונאים את כולם, ונדמה שאין שום ערך משותף שכולם חולקים ביניהם. אז ישנה האפשרות להמשיך ולצעוק ש"קיפחו אותי", ואפשר לטפח את השד העדתי, ולעומת זאת אפשר גם (אם עוד לא מאוחר) לפתח תרבות אחת, משותפת, מאחדת שתכבד את כולם, שתעודד גיוון תרבותי ולא שנאה עדתית. ואני חייבת לצאת עכשיו מהבית. יום טוב לכולם

 

[תומר מלונדון]

לא באתי להצמד לנושא הזה

אני גם אשכנזי וזה ממש לא מעניין אותי, מבחינתי זה נעלם, באתי רק להגיד שאפלייה תמיד היתה, ולא חשוב על מה. את נצמדת לנושא הזה וזה לא העניין.

 

[האיש הקטן מהרחוב]

תקיעות, אישי היקר, תקיעות

המדינה אינה נעלמת, ואף לא תיעלם. היא רק הופכת למקום שפחות ופחות נעים לחיות בו. אני לא מסוגל להבין מדוע בפריס (ובערים גדולות אחרות בעולם) יש מטרו כבר יותר מ-100 שנים (עוד הרבה מלפני קום מדינת ישראל), אבל בישראל מעדיפים לשלוח לווינים לחלל על פני פתרון של בזבוז יומיומי של יותר משעתיים ביום לכמליון אנשים (בגוש דן, בלי לספור את חיפה והקריות) במשך יותר מ-20 שנה. מדוע איכות החיים של תושבי ישראל אינה חשובה בעיני מנהיגה, במיוחד אחרי שהוברר כי המדינה איננה בסכנה קיומית (כפי שאת טוען ואני מסכים), ואפשר להתפנות למשימות פיתוח הארץ על פני התגוננות אינסופית. אני לא מבין מדוע חייבים היום לדוש בעבר, באפלייה שהיתה או לא היתה (ואשר עצם קיומה אינו משנה דבר וחצי דבר אם בבניין עסקינן, פשוט משום שהיא הסטוריה). ואם אתה מעוניין בכמה אמיתות מעניינות על אפלייה לכאורה, אתה מוזמן לפנות אלי במסר, תומר. אינני מבין מדוע מערכת החינוך הממלכתית הולכת אחורה, כאשר ברור וידוע לכל שלישראל אין משאבים אחרים פרט למשאב האנושי (למען האמת אני מבין מדוע - הדרך היחידה של הפוליטיקאים האחראים על המערכת להבטיח את ישיבתם על הכיסא היא לטפח עוד ועוד בערים שיצביעו עבורם). אינני מבין עוד הרבה דברים שתוקעים את המדינה במקום. אני רק יודע דבר אחד - בכל ביקור שלי בארץ הקודש אני נוכח מחדש שמאז הביקור הקודם שלי, שום דבר לא זז קדימה. הכל נשאר בדיוק באותו מקום (במקרה הטוב) או נסוג לאחור (במקרה הרע). וסלילת כביש חדש איננה התקדמות בעיני. אז אני מצטער שאתה חולק על דעתי, אבל אני מסוג האנשים שאינם רווים נחת כשהם דורכים במקום. אני מאמין שרבים כמותי בארץ שחייבים ללמוד משהו חדש בכל יום, לחקור דברים חדשים, להתפתח ולכבוש יעדים נוספים. למרבה הצער, יותר מדי אנשים בארץ כנראה שמחים להתבוסס בבוץ, וכל כך כואב להם שיש כמה אנשים שדוחפים קדימה, שהם טורחים לעצור אותם בכל מקרה, שמא הללו ישאירו אותם מאחור. התוצאה - כפי שאמרתי בכותרת - תקיעות !! ומי שלא מעוניין בה מוצא את דרכו החוצה.

 

[תומר מלונדון]

אני דווקא מסכים איתך

אני לא מאמין שצריך לדוש בעבר, והנושאים שהעלתי היו רק להראות שגם פעם לא היה יותר טוב, וההוכחה הכי טובה לזה שאני מסכים איתך היא זאת שאני נמצא איפה שאני נמצא, וכמו שאמרתי, אין לי מה לחזור לארץ, וגם אני ילך לעשות צבא, ביום השחרור אני עולה על הטיסה הראשונה של בריטיש איירוייס, ככה שאנחנו לא כ"כ חלוקים בדעותינו, אני רק אומר שהמדינה הזאת לא השתנתה ולפי דעתי לא תשתנה, ומי שחושב אחרת חי בחלום- זה עצוב אבל זאת האמת

 

[האיש הקטן מהרחוב]

כתבה מעניינת מאוד בנושא

שים לב במיוחד למשפט הסיום. נשמע מוכר?

 

[תומר מלונדון]

../images/Emo127.gif

 

[Le Parisien]

אפשר גם להגיב?

אני בפירוש לא חושב שעזבתי ארץ מהאגדות אך בהחלט הייתה תקופה בחיי בה הרגשתי "בבית" בישראל. הייתה הרגשה של שותפות גורל ואמונה בצדקת הדרך. בדיעבד, הסתבר לי, כחלק מתהליך של התבגרות וחקרנות, שכל זה היה מקסם שוא. (זה קרה לקראת סוף שנות השבעים). מאז, בתהליך הדרגתי, ישראל חדלה להיות "בית" עבורי וחייתי בתחושת זרות גדלה והולכת. התחושה "הטובה" שאפיינה את שנות ילדותי, נבעה בעיקר מחוסר ידע או לחילופין ממידע שקרי שהועבר באמצעים המזכירים שתיפת מוח ואשר כל ישראלי נחשף אליהם מיום היוולדו, ע"י ההורים, מערכת החינוך, הצבא וכל שאר זרועות "המפעל הציוני". רק לפני כמה ימים אמרתי בשיחה עם זוגתי כי לעיתים אני מתגעגע לאותו "עידן של תמימות" לפני שהבנתי את המציאות בה למעשה חיינו. זהו כמובן געגוע מטופש, געגוע חסר אחריות וילדותי אך לעיתים הוא עדיין מבצבץ לו.

 

[yosense]

מסכים ומוסיף..

נראה לי שבשנות השבעים אכן היתה ירידה גדולה בכל מובן חוץ מהסכם השלום עם מצריים שיזם אותו האיש הגדול הזה, סאדאת. בתוספת לזה נראה לי שבתהליך הדרגתי ירדה ישראל ממצב של אחווה, שותפות של גורל, התנדבות ונתינת כתף מהרבה דרגות מאז התקופה אל העליות הראשונות, חידוש השפה, התרבות וכו´ ועם למצב של היום. ככה ששנות השבעים לא היו הנפילה הראשונה (אגב יש ספר אדיר שנקרא ´הערפל´ על שנות השבעים והמתאר מה קרה בהם נהדר). בהסתכלות יותר רחבה אפשר להניח גם, שמשבר של התפקחות מהתשדורת והשתדלנות של מרכזים ´רוחניים´ רבים קורה להרבה מאיתנו ברבות הזמן. מנגד יש כאלה שזה עוד לא קרה להם, כאלה שמתעקשים שזה אף פעם לא יקרה להם וכאלה המשוכנעים שהמשך החיזוק של המגמות ´הרוחניות´ הקיימות יביא בסופו של דבר לנצחונו של הטוב.. ומחשבים חישובי חישובים עמוקים/גבוהים וסודיים על מנת לתת תוקף לגישה הזאת. בנתיים נהרות של דם נשפכים, העושק והעוני חוגגים, והשליטה של המערכת על תשתיתה הרוחנית והבירוקראטית ממשיכה כתמיד. זוהי משוואת הכוחות הניצחית בתרבות האנושית.

 

[Guy K]

אז אני גדלתי במקום אחר לגמרי

נולדתי ב 78 - בתקופה שמבחינתך התחילה הירידה. גדלתי במדינה שלוקחת מאזרחיה כסף, זמן וחיי אדם, ונותנת להם בתמורה הבטחה מעורפלת לסולידריות לאומית שלא מופיעה בתכל´ס כשצריכים אותה. גדלתי על סיפורים של מדינה מיוחדת ויחידה במינה, שכל עמי העולם רוצים להידמות לה, וראיתי מדינה שמחקה את כל מדינות המערב ומשלבת בהם את מה שנקרא הסחבקיות הישראלית ובעיניי נקרא חוצפה וגסות רוח. ראיתי אלבומי ילדות של ההורים שלי עם נוף הרים, שדות ופרחים. ראיתי את אותם המקומות ממש עשרים שנים אח"כ כמשכנות עוני בקטמונים, בניינים מכוערים ואנשים מיואשים. קשה לי להגיד שאי פעם השתכנעתי שקיימת ישראל מיוחדת. לצערי ישראל בעיניי היא המדינה שגדלתי בה, מדינה שאני עדיין רואה את עצמי חלק ממנה גם אם אני רחוק ממנה, מדינה שאני אוהב בעיקר בגלל קשרים משפחתיים וחברתיים, ויותר מכל, מדינה שעזבתי.

 

[yosense]

גאי -תודה שאתה מספר

ובגלל שראיתי את הדבר הזה, את הירידה הזאת מתרחשת לי מול העינים ויותר קשה בנשמה, קל לי להזדהות עם כל מילה. אני יכול להוסיף באותה כנות, שמה שראיתי הוא (ואני מדבר על תקופה שבוא נגיד משנות הארבעים)- הקבלה בין המצב החברתי הנעלה שהיה בשנים הרחוקות ושהיה בו המון רצון לתת ללא תמורה - לצניעות, לבין הדבר שהתפתח אחר כך ושאותו אתה מכיר ושהיה תמצית של גסות רוח ועלבון לאנשים תמימים,רגישים וטובים - והמצטיין ביהירות צבועה , הבאה לכסות על כל הבושה הזאת.