Depeche mode ואני - המגילה מאת אלפא
- פותח הנושא alpha80
- פורסם בתאריך
חלק א -
*** ההתחלה (או - "10 השנים הטובות") *** בשנת 1982 נחשפתי להם לראשונה. זה היה כששמעתי את See you בקול השלום, התחנה המיתולוגית שעל התדר שלה יש היום מיש-מש בלתי נסבל של מוסיקה. ואז הצליל תפס אותי. קניתי את A broken frame, חקרתי על העבר המפואר של השלישייה, גיליתי את Speak & Spell . גיליתי את החבר הרביעי שפרש, וינס קלארק. התחברתי לצליל האלקטרוני שלו, משם בעצם התפרשתי לכל כיווני המוסיקה האלקטרונית של שנות השמונים. נמשכתי לצליל האלקטרוני הממשיך של השלישייה שנותרה. עקבתי אחריהם שיר אחרי שיר, סינגל אחרי סינגל, אלבום אחרי אלבום, בזמן אמיתי. זה היה כל כך כייף. Construction time again , ה-EP'ים בהופעות... נמסתי. Some great reward, אלבום ענק, Lie to me, If you want, פשוט גמרתי. ביקור דו שבועי ב"בית התקליט" המיתולוגי ברחוב פינסקר בתל אביב, אולי יגיע עוד סינגל, אולי עוד הוצאה מיוחדת. לא היה אז אינטרנט.... לא היו הזמנות מחו"ל.... ב-1985- האוסף (המתבקש?... לא יודע..), ואלבום הפיסגה שנה אחריו - Black celebration. פה הם קצת השתנו, הפכו קצת יותר כבדים, פחות קופצניים וילדותיים, פחות נסיונות ברעשים וסימפולים, יותר מוסיקה. 1987 הביאה איתה את Music for the masses הרימה אותם עוד דרגה למעלה, והפיסגה הבאה בסוף העשור של שנות השמונים - Violator. אולי המסחרי מכולם, אולי הכי קומיוניקטיבי שרק יכלו להגיע. עובדה, אפילו גלגל"צ לא מוציאה את Enjoy the silence מהפליי-ליסט שלה כבר כמה שנים טובות...
*** ההתחלה (או - "10 השנים הטובות") *** בשנת 1982 נחשפתי להם לראשונה. זה היה כששמעתי את See you בקול השלום, התחנה המיתולוגית שעל התדר שלה יש היום מיש-מש בלתי נסבל של מוסיקה. ואז הצליל תפס אותי. קניתי את A broken frame, חקרתי על העבר המפואר של השלישייה, גיליתי את Speak & Spell . גיליתי את החבר הרביעי שפרש, וינס קלארק. התחברתי לצליל האלקטרוני שלו, משם בעצם התפרשתי לכל כיווני המוסיקה האלקטרונית של שנות השמונים. נמשכתי לצליל האלקטרוני הממשיך של השלישייה שנותרה. עקבתי אחריהם שיר אחרי שיר, סינגל אחרי סינגל, אלבום אחרי אלבום, בזמן אמיתי. זה היה כל כך כייף. Construction time again , ה-EP'ים בהופעות... נמסתי. Some great reward, אלבום ענק, Lie to me, If you want, פשוט גמרתי. ביקור דו שבועי ב"בית התקליט" המיתולוגי ברחוב פינסקר בתל אביב, אולי יגיע עוד סינגל, אולי עוד הוצאה מיוחדת. לא היה אז אינטרנט.... לא היו הזמנות מחו"ל.... ב-1985- האוסף (המתבקש?... לא יודע..), ואלבום הפיסגה שנה אחריו - Black celebration. פה הם קצת השתנו, הפכו קצת יותר כבדים, פחות קופצניים וילדותיים, פחות נסיונות ברעשים וסימפולים, יותר מוסיקה. 1987 הביאה איתה את Music for the masses הרימה אותם עוד דרגה למעלה, והפיסגה הבאה בסוף העשור של שנות השמונים - Violator. אולי המסחרי מכולם, אולי הכי קומיוניקטיבי שרק יכלו להגיע. עובדה, אפילו גלגל"צ לא מוציאה את Enjoy the silence מהפליי-ליסט שלה כבר כמה שנים טובות...
זה בסדר לא להתחבר
אין שום בעיה אם אינך מתחבר לחומר האחרון שלהם, לדעתי האלבום האחרון שלהם Playing The Angel אינו רע ואפילו טוב, אך עדיין לדעתי האלבומים הטובים ביותר שלהם שאני הכי מתחבר אליהם הם: 1) Song of Faith And Devotion 2) Violator 3) Ultra וכמובן הישנים יותר מ-86 ו-87...אלו האהובים עלי ביותר... ככה שאין בעיה, איש איש באמונתו ובאלבומיו יחייה...
אין שום בעיה אם אינך מתחבר לחומר האחרון שלהם, לדעתי האלבום האחרון שלהם Playing The Angel אינו רע ואפילו טוב, אך עדיין לדעתי האלבומים הטובים ביותר שלהם שאני הכי מתחבר אליהם הם: 1) Song of Faith And Devotion 2) Violator 3) Ultra וכמובן הישנים יותר מ-86 ו-87...אלו האהובים עלי ביותר... ככה שאין בעיה, איש איש באמונתו ובאלבומיו יחייה...
חלק ב -
*** אחרי השיא (או - "10 השנים הרעות") *** אבל אז הם פתאום התבגרו. ההופעות באמריקה הביאו אותם להיות יותר "אמריקאיים" בנשמה. Songs of faith & devotion ב-1993 היה אלבום של להקת רוק אמריקאית טיפוסית, ואלה היו שנתיים-שלוש שממש לא ידעתי מה קרה ללהקת הילדות שלי. משום מה כל סינגל ראשון ששוחרר מאלבום חדש היה בשבילי עוד מסמר בארון הקבורה שלהם. I feel you עד היום לדעתי הוא אחד הגרועים שיכלו לכתוב, כמוהו גם Barrel of a gun מתוך Ultra. זו גם התקופה בה הפסקתי לרדוף אחרי כל סינגל חדש, והפסקתי להפוך עולמות כדי להשיג בוטלגים ורמיקסים. ב-1997, כשיצא It's no good ואחריו האלבום , התעודדתי מעט, כי הוא היה באמת הרבה יותר "בשל" ו"רציני" מהנסיונות של קודמו. 4 שנים עברו עד נסיון ההתרגשות הבא. כשיצא Dream on, הסנונית הראשונה מתוך Exciter, הוא נשמע לי כחזרה למסלול, והחזיר את דפשמוד להיות הלהקה האהובה עלי בכל הזמנים. באותה תקופה שידרתי ב"רדיו בי יו" ז"ל, ורבתי עם כל העולם ולהקתו כדי להשמיע כמה שיותר את הסינגל החדש, ואת Freelove, שזה השיר שהכי עשה לי את זה מאז See you המיתולוגי. עד היום יש הטוענים שזו גם הסיבה שבגללה פוטרתי מתחנת רדיו אחרת בה עבדתי. תשאלו את המנכ"ל מה עשיתי. אבל האלבום שבא בעקבותיו לא היה כזה מזהיר, בלשון המעטה. אני חושב ששמעתי אותו ברציפות - מההתחלה ועד הסוף - אולי 10 פעמים. אולי. הייתי בהופעה שלהם לראשונה בחיי, בתורכיה, עם הרבה חברים יקרים ממועדון דפשמוד, וזו היתה אחת החוויות הכי גדולות שלי אי פעם. התרגשתי כמו ילדה בת 15 שפגשה את "ווסטלייף". אבל ידעתי שהם אצלי גמרו את הסוס. שאין דבר כזה "האלבום הבא".
*** אחרי השיא (או - "10 השנים הרעות") *** אבל אז הם פתאום התבגרו. ההופעות באמריקה הביאו אותם להיות יותר "אמריקאיים" בנשמה. Songs of faith & devotion ב-1993 היה אלבום של להקת רוק אמריקאית טיפוסית, ואלה היו שנתיים-שלוש שממש לא ידעתי מה קרה ללהקת הילדות שלי. משום מה כל סינגל ראשון ששוחרר מאלבום חדש היה בשבילי עוד מסמר בארון הקבורה שלהם. I feel you עד היום לדעתי הוא אחד הגרועים שיכלו לכתוב, כמוהו גם Barrel of a gun מתוך Ultra. זו גם התקופה בה הפסקתי לרדוף אחרי כל סינגל חדש, והפסקתי להפוך עולמות כדי להשיג בוטלגים ורמיקסים. ב-1997, כשיצא It's no good ואחריו האלבום , התעודדתי מעט, כי הוא היה באמת הרבה יותר "בשל" ו"רציני" מהנסיונות של קודמו. 4 שנים עברו עד נסיון ההתרגשות הבא. כשיצא Dream on, הסנונית הראשונה מתוך Exciter, הוא נשמע לי כחזרה למסלול, והחזיר את דפשמוד להיות הלהקה האהובה עלי בכל הזמנים. באותה תקופה שידרתי ב"רדיו בי יו" ז"ל, ורבתי עם כל העולם ולהקתו כדי להשמיע כמה שיותר את הסינגל החדש, ואת Freelove, שזה השיר שהכי עשה לי את זה מאז See you המיתולוגי. עד היום יש הטוענים שזו גם הסיבה שבגללה פוטרתי מתחנת רדיו אחרת בה עבדתי. תשאלו את המנכ"ל מה עשיתי. אבל האלבום שבא בעקבותיו לא היה כזה מזהיר, בלשון המעטה. אני חושב ששמעתי אותו ברציפות - מההתחלה ועד הסוף - אולי 10 פעמים. אולי. הייתי בהופעה שלהם לראשונה בחיי, בתורכיה, עם הרבה חברים יקרים ממועדון דפשמוד, וזו היתה אחת החוויות הכי גדולות שלי אי פעם. התרגשתי כמו ילדה בת 15 שפגשה את "ווסטלייף". אבל ידעתי שהם אצלי גמרו את הסוס. שאין דבר כזה "האלבום הבא".
חלק ג -
*** ההווה (או... האם יהיו עוד 10 שנים?...) *** לפני כמה חודשים הופתעתי. Precious היה בשבילי "תחיית המתים". נו כבר, שייצא האלבום! התפללתי שהאלבום יהיה מורכב מ-12 שירים שיהיו העתקים מדוייקים של Precious. עשיתי ריפרש על האינטרנט כדי לדלות עוד ועוד פיסות קול מהאלבום העתידי. עד שהגיעה בדואר החבילה המהודרת, בדמות Playing the angel, האלבום וה Dvd. באותו יום ממש הלכה לי המערכת באוטו, ככה שנאלצתי להפריע לדיירות הבית בשמיעת האלבום, וכשזה נחל אי הצלחה גדולה, המשכתי להיצמד אליו בלילות עם אזניות. בשמיעה הראשונה של האלבום התאכזבתי ש Precious לא יצא יתום מאלבום. קיוויתי שהם יאמרו פתאום - סליחה חבר'ה, האלבום גנוז. הוא יהיה סנונית חדשה יחידה בתוך אוסף להיטים ענק ומסכם 1981-2005 מאז שמעתי אותו עוד שוב ושוב ושוב. הצלחתי להתחבר לכמה שירים נוספים, אבל מצד שני ידעתי כבר על איזה שירים אני הולך לדלג בפעם הבאה שאאזין לאלבום. יש שם יותר מידי Comatose'ים סטייל Exciter. שיר שאם הייתי יכול לעשות שריטה עמוקה בדיסק שתשפיע רק עליו ולא תפגע ב Freelove - קודמו באלבום - הייתי עושה. (אח... ימי הויינילים העליזים... איפה הם..) בינתיים דור ההמשך כופה עלי להאזין לאלבום מידי בוקר בבוקר בדרך לגן ולבית הספר. אבל זה לא מתוך בחירה. כי כשמגיעים לגן אני ממשיך לבד בנסיעה, עובר לדיסק הבא בצ'יינג'ר. היום זה היה Black celebration. חגיגה.
*** ההווה (או... האם יהיו עוד 10 שנים?...) *** לפני כמה חודשים הופתעתי. Precious היה בשבילי "תחיית המתים". נו כבר, שייצא האלבום! התפללתי שהאלבום יהיה מורכב מ-12 שירים שיהיו העתקים מדוייקים של Precious. עשיתי ריפרש על האינטרנט כדי לדלות עוד ועוד פיסות קול מהאלבום העתידי. עד שהגיעה בדואר החבילה המהודרת, בדמות Playing the angel, האלבום וה Dvd. באותו יום ממש הלכה לי המערכת באוטו, ככה שנאלצתי להפריע לדיירות הבית בשמיעת האלבום, וכשזה נחל אי הצלחה גדולה, המשכתי להיצמד אליו בלילות עם אזניות. בשמיעה הראשונה של האלבום התאכזבתי ש Precious לא יצא יתום מאלבום. קיוויתי שהם יאמרו פתאום - סליחה חבר'ה, האלבום גנוז. הוא יהיה סנונית חדשה יחידה בתוך אוסף להיטים ענק ומסכם 1981-2005 מאז שמעתי אותו עוד שוב ושוב ושוב. הצלחתי להתחבר לכמה שירים נוספים, אבל מצד שני ידעתי כבר על איזה שירים אני הולך לדלג בפעם הבאה שאאזין לאלבום. יש שם יותר מידי Comatose'ים סטייל Exciter. שיר שאם הייתי יכול לעשות שריטה עמוקה בדיסק שתשפיע רק עליו ולא תפגע ב Freelove - קודמו באלבום - הייתי עושה. (אח... ימי הויינילים העליזים... איפה הם..) בינתיים דור ההמשך כופה עלי להאזין לאלבום מידי בוקר בבוקר בדרך לגן ולבית הספר. אבל זה לא מתוך בחירה. כי כשמגיעים לגן אני ממשיך לבד בנסיעה, עובר לדיסק הבא בצ'יינג'ר. היום זה היה Black celebration. חגיגה.
כמה שאנו שונים
קודם כל אני רוצה להודות לך על הנושא הזה אותו כתבת בהחלט בצורה כנה וממש יפה, גרמת לי לרצות לרכוש עכשיו את גיליון Q המיוחד שהוציאו בזמנו על דפש מוד, איך שאני מכיר את עצמי אני עוד ארכוש אותו כפי שרכשתי את של פינק פלויד. מסתבר שאני ואתה מאוד שונים, אני לא אוהב את דפש מוד הילדותיים החייכניים מידי עם מוסיקה יותר מידי אלקטרונית, אני אוהב אותם בוגרים, כבדים, כואבים, כי בדיוק כך החומר הטוב ביותר של הלהקה (שוב אני אומר, לטעמי האישי) יצא לאוויר העולם...האמת שכאב לי לראות כי רשמת שהשירים הגרועים ביותר שלהם כוללים את I Feel You ו- Barrel Of A Gun, ממש רציתי לצרוח עליך באותו רגע...במיוחד ש-2 האלבומים שמתוכם שירים אלו הם בשלישיה הטובה ביותר שלי לדעתי. הכל קודר, אפל, שחור, אך יחד עם זאת חזק, אנרגטי, פשוט משהו אחר...משהו עמוק יותר שנוגע בלב אבל גם בחלק האפל של האישיות וגורם לזרום למקומות אחרים של הנפש....(אולי כי אני בוגר תואר בקרימינולוגיה ואדם רוחני אני מדבר ככה....אולי זה סמים?)
בכל מקרה...פשוט הרגשתי צורך להגיב, אני לא שופט חלילה, אבל דווקא השירים שכן אהבתי באלבום האחרון של דפש הם אותם שירים כבדים ואפלים כדוגמת Nothing's Impossible, Lillian, The Sinner Inside, I Want It All יום טוב...אשמח להמשך הדיון עם כל המעוניין... אהבה ואור ניר...
קודם כל אני רוצה להודות לך על הנושא הזה אותו כתבת בהחלט בצורה כנה וממש יפה, גרמת לי לרצות לרכוש עכשיו את גיליון Q המיוחד שהוציאו בזמנו על דפש מוד, איך שאני מכיר את עצמי אני עוד ארכוש אותו כפי שרכשתי את של פינק פלויד. מסתבר שאני ואתה מאוד שונים, אני לא אוהב את דפש מוד הילדותיים החייכניים מידי עם מוסיקה יותר מידי אלקטרונית, אני אוהב אותם בוגרים, כבדים, כואבים, כי בדיוק כך החומר הטוב ביותר של הלהקה (שוב אני אומר, לטעמי האישי) יצא לאוויר העולם...האמת שכאב לי לראות כי רשמת שהשירים הגרועים ביותר שלהם כוללים את I Feel You ו- Barrel Of A Gun, ממש רציתי לצרוח עליך באותו רגע...במיוחד ש-2 האלבומים שמתוכם שירים אלו הם בשלישיה הטובה ביותר שלי לדעתי. הכל קודר, אפל, שחור, אך יחד עם זאת חזק, אנרגטי, פשוט משהו אחר...משהו עמוק יותר שנוגע בלב אבל גם בחלק האפל של האישיות וגורם לזרום למקומות אחרים של הנפש....(אולי כי אני בוגר תואר בקרימינולוגיה ואדם רוחני אני מדבר ככה....אולי זה סמים?)
ההסבר לכך פשוט:
את A broken frame התחלתי לשמוע כשהייתי בן 15. אז נפתחו לי האזניים ונחשפתי לצליל האלקטרוני, וזה מה שמשך אותי ולזה התחברתי... אתה בגיל הזה שמעת את Songs of faith & devotion ואת Ultra, וזה טבעי לגמרי שזה מה שתאהב... גם אז, ב-82-83 היו הרבה אמנים "אפלים" ו"קודרים". לא היה חסר - Joy division , באוהאוס, ועוד.... דפשמוד של היום לא המציאו את זה, ומאוד אהבתי גם את האפלים, רק שדפשמוד לא היו כאלה אז... דפשמוד היו חייכנים, נאיביים, ולזה התחברתי, כילד. ציינתי ש-Black celebration היה אחד השיאים, ולא סתם, כי זה האלבום אולי הכי אפל שלהם לפני ההתמסחרות האמריקאית. הכל זה שאלה של גיל, מקום וזמן. ולפני 23 שנים הכל היה שונה...
את A broken frame התחלתי לשמוע כשהייתי בן 15. אז נפתחו לי האזניים ונחשפתי לצליל האלקטרוני, וזה מה שמשך אותי ולזה התחברתי... אתה בגיל הזה שמעת את Songs of faith & devotion ואת Ultra, וזה טבעי לגמרי שזה מה שתאהב... גם אז, ב-82-83 היו הרבה אמנים "אפלים" ו"קודרים". לא היה חסר - Joy division , באוהאוס, ועוד.... דפשמוד של היום לא המציאו את זה, ומאוד אהבתי גם את האפלים, רק שדפשמוד לא היו כאלה אז... דפשמוד היו חייכנים, נאיביים, ולזה התחברתי, כילד. ציינתי ש-Black celebration היה אחד השיאים, ולא סתם, כי זה האלבום אולי הכי אפל שלהם לפני ההתמסחרות האמריקאית. הכל זה שאלה של גיל, מקום וזמן. ולפני 23 שנים הכל היה שונה...
ועוד משהו:
אם יצא לך לראות את ה DVD של הסינגלים 86-98 , באחד הראיונות הם מספרים על ההתנסות הראשונה שלהם בסימפולים ויצירת סאונדים חדשים באלבום Black celebration, והם אמרו דבר גדול: we never use the same sample twice לדעתי פה הנקודה העיקרית. בתקופה שבין 83 ל-87 הם יצרו מוסיקה והמציאו סאונדים חדשים שלא שמעו בשום מקום, אצל שום להקה. וזה מה שייחד אותם. לא גיטרות. ויסלחו לי הגיטריסטים, אבל גיטרות יש לכולם ובשורה התחתונה הן נשמעות תמיד גיטרות. יותר דיסטורשן, פחות דיסטורשן... עצם היצירה של הצלילים החדשים והסימפולים המיוחדים נתנו לדפשמוד את הצבע הזה שלא היה לשום להקה באותה תקופה. היום, במקום שלהקות אחרות ינסו להישמע כמו דפשמוד, דפשמוד מנסה להישמע כמו להקות אחרות... וזה משעמם...
אם יצא לך לראות את ה DVD של הסינגלים 86-98 , באחד הראיונות הם מספרים על ההתנסות הראשונה שלהם בסימפולים ויצירת סאונדים חדשים באלבום Black celebration, והם אמרו דבר גדול: we never use the same sample twice לדעתי פה הנקודה העיקרית. בתקופה שבין 83 ל-87 הם יצרו מוסיקה והמציאו סאונדים חדשים שלא שמעו בשום מקום, אצל שום להקה. וזה מה שייחד אותם. לא גיטרות. ויסלחו לי הגיטריסטים, אבל גיטרות יש לכולם ובשורה התחתונה הן נשמעות תמיד גיטרות. יותר דיסטורשן, פחות דיסטורשן... עצם היצירה של הצלילים החדשים והסימפולים המיוחדים נתנו לדפשמוד את הצבע הזה שלא היה לשום להקה באותה תקופה. היום, במקום שלהקות אחרות ינסו להישמע כמו דפשמוד, דפשמוד מנסה להישמע כמו להקות אחרות... וזה משעמם...
ההתנסות הראשונה שלי עם דפש מוד
אני אוטוטו בן 25, יליד 1981... יש לי אח בן 35, ובתור אח מבוגר ממני ב-10 שנים אני הכרתי את החברים שלו שהיו באים אליו ודי אהבתי אותם גם, עד עצם היום הזה אני אוהב את החבר'ה האלה...אז הנה העיניין, גדלתי בשנות ה-80 ואחי ממש גידל אותי, לכן כל השפעת המוסיקה שלי היא מה-80 ומאחי...ולכן אולי בגיל 15 (1996) שמעתי את Songs of Faith And Devotion ו- Violator אך דווקא ההתנסות הראשונה שלי עם דפש מוד היתה קלטת מקורית שהיתה לאחי, אותה הכנסתי לשמוע ופשוט נדהמתי מהמוסיקה, מהלחן, המילים ובעצם לאן שנסחפתי עם האפילה הזו שנקראת דפש מוד...זו היתה הקלטת הראשונה שלי של דפש, וזה היה Black Celebration
עכשיו מובן לי למה אני אוהב קודר...זה פשוט יותר מעניין, יותר חזק, יותר מסתורי וסוחף....יותר דפש...
יום טוב...
אני אוטוטו בן 25, יליד 1981... יש לי אח בן 35, ובתור אח מבוגר ממני ב-10 שנים אני הכרתי את החברים שלו שהיו באים אליו ודי אהבתי אותם גם, עד עצם היום הזה אני אוהב את החבר'ה האלה...אז הנה העיניין, גדלתי בשנות ה-80 ואחי ממש גידל אותי, לכן כל השפעת המוסיקה שלי היא מה-80 ומאחי...ולכן אולי בגיל 15 (1996) שמעתי את Songs of Faith And Devotion ו- Violator אך דווקא ההתנסות הראשונה שלי עם דפש מוד היתה קלטת מקורית שהיתה לאחי, אותה הכנסתי לשמוע ופשוט נדהמתי מהמוסיקה, מהלחן, המילים ובעצם לאן שנסחפתי עם האפילה הזו שנקראת דפש מוד...זו היתה הקלטת הראשונה שלי של דפש, וזה היה Black Celebration
aviGODFATHER
New member
לא מסכים עם הקביעה הזאת...
כשהתחלתי לשמוע מוזיקה, עוד בימי נאפסטר (נוסטלגיה - כמו אתה והויניל
), שמעתי בעיקר פופ. פופ! גם טראנסים הייתי שומע לא מעט, אפילו מזרחית (הייתה תקופה די ארוכה שהייתי שומע ללא הפסקה את "חלום מתוק" בלופים(!)) לפני כשלוש שנים עברתי חוויה שפקחה את עניי. שיחקתי במשחק המחשב - GTA - Vice City. מי שמכיר את המשחק, יודע שהפסקול שלו מורכב משעות על גבי שעות של אייטיז (ומי שלא מכיר יודע עכשיו
). מייד התחברתי לאייטיז ומאז התחלתי לשמוע אייטיז (ומשום מה, את דפש מוד לא יצא לי לשמוע בתקופה הזאת) בחצי שנה - שנה מאז שהתחברתי לאייטיז עדיין הייתי שומע הרבה אייטיז, ולאט לאט התפתחתי לז'אנרים, תקופות וסגנונות אחרים. כיום אני שומע הרבה מוזיקת רוק בריטית(או בריטפופ\בריט-רוק אם תרצו), ז"א - קולדפליי, רדיוהד, U2 ודפש מוד, אבל לא רק - לא שכחתי את האייטיז, ואני אוהב כמעט כל דבר למעט מזרחית, דיכאון, ופופ מוגזם (בריטני ספירס, מריה קארי, רוני). גם מבחינה תקופתית התפתחתי מאוד - נכון לעכשיו, יש לי שירים מכל עשור ועשור (החל משנות ה-20!). וכל החפירה והאוטו-ביוגרפיה הזאת הייתה בשביל להבהיר שזה ממש לא נכון שמה שאתה מתחיל ממנו תמיד יהיה הדבר האהוב והמועדף עליך.
כשהתחלתי לשמוע מוזיקה, עוד בימי נאפסטר (נוסטלגיה - כמו אתה והויניל
הוצאת לי את המילים מהפה../images/Emo2.gif
בדיוק הדעה שלי אני לא אוהבת את דפש מוד הילדותיים ואיך שהם היו בתחילת דרכם,אני אוהבת אותם בוגרים וקודרים ומאוד אפלים.אלבומים כמו violator,ultra,songs of faith and devotion,הם האהובים עליי ביותר,.אבל כמובן שגם אלבומים כמו: some great reward אוו black celebration הם מדהימים(וכמובן אלבומים מישנות ה80 המוקדמות).השנים הכי טובות לדעתי אלו שנות ה80 המאוחרות ושנות ה90. אבל בסופו של דבר זה עניין של טעם, ( אתה לא אהבת את i feel you ו barrel of a gun שני שירים שאני מאוד אוהבת)אהבתי את מה שכתבת ואני מאוד מכבדת את הדעה שלך והיה מעניין ליקרוא.
. אבל זה מאוד מעניין ליראות לאיזה כיוון כול אחד נוטה.
בדיוק הדעה שלי אני לא אוהבת את דפש מוד הילדותיים ואיך שהם היו בתחילת דרכם,אני אוהבת אותם בוגרים וקודרים ומאוד אפלים.אלבומים כמו violator,ultra,songs of faith and devotion,הם האהובים עליי ביותר,.אבל כמובן שגם אלבומים כמו: some great reward אוו black celebration הם מדהימים(וכמובן אלבומים מישנות ה80 המוקדמות).השנים הכי טובות לדעתי אלו שנות ה80 המאוחרות ושנות ה90. אבל בסופו של דבר זה עניין של טעם, ( אתה לא אהבת את i feel you ו barrel of a gun שני שירים שאני מאוד אוהבת)אהבתי את מה שכתבת ואני מאוד מכבדת את הדעה שלך והיה מעניין ליקרוא.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.