ציףציף1000
New member
רילקס. מה שאני אומרת זה שפרוג היה ז'אנר
ברוק בדיוק כמו הגלאם ושאר הירקות באותה תקופה. אני לא מסכימה עם חלק מההנחות שכתבת לעיל, ואני אוסיף עוד על מה שכתבתי מקודם, להלן. ראשית, רוק הנו תרבות. בכל אחד מהז'אנרים שלו - להלן "תת-תרבות" - היו, בנוסף למוסיקה, גם מאפיינים אחרים: תפישת עולם (האידאולוגיה האמנותית, אם תרצה), אופנה, מועדונים, מראה ויזואלי מסויים (למשל, עטיפות האלבומים), וכו'. בבריטניה - שאליה אתייחס להלן - תתי התרבויות האלו שיקפו לא רק העדפה אישית או אמנותית של הצרכנים, אלא גם השתייכות מעמדית, "שבטית", של צעירים. ה"טדי בויז" של שנות החמישים אמצו אופנה "אדוארדית" (חיקוי סגנון הלבוש מתחילת המאה העשרים), בלוריות משוחות בבריליינטין ומוסיקה אמריקאית; המודז של שנות השישים נהגו באופנועי ווספה, האזינו למוסיקת סול אמריקאית, והוציאו את כל הכסף שהרוויחו בזעת אפיהם - ושהיה כפול מזה שהרוויחו הוריהם - על הבגדים הכי מעודכנים ועל סמי מרץ. ה"רוקרז", הקבוצה היריבה, העדיפה רוקנרול, מעילי עור וג'ינסים; ההשתייכות של נער/ה צעיר/ה לאחת מקבוצות אלו, זיהתה אותם כבאים מרקע מסויים, בעלי השקפת עולם ואורח חיים מסויים. ההעדפה המוסיקלית היתה רק אלמנט *אחד* בתמונה הכוללת. החלוקה השבטית הזו נמשכה עד אמצע שנות השמונים: בתקופת הפסיכדליה ההעדפה היתה ל-LSD, לבגדים מצועצעים, מלמלות ומשי (גם לגברים), ולמוסיקה המוכרת לנו מהתקופה; ההיפים העדיפו בגדים חופשיים, עם מוטיביים "מזרחיים", סמים מסויימים. אם היית לבוש אחרת - חליפה, מגולח למשעי, שער קצר - זוהית מיידית כמי שמשתייך למחנה ה"אוייב" - ה"מרובעים". וההעדפה המוסיקלית שלך היתה בהתאם. אוהדי גלאם לבשו פלטפורמות, נצנצים ואיפור; פאנקיסטים לבשו בגדים קרועים שהוחזקו בסיכות בטחון; חובבי סקא לבשו מגבעות וחליפות-סבא. וכן הלאה וכן הלאה. היו עשרות רבות של תתי-תרבויות כאלו באנגליה, אליהן צעירים יכלו להסתפח, כחלק מעיצוב הזהות המעמדית שלהם, כאשר מוסיקה היתה רק חלק מהסיפור הכולל. נערים בגיל העשרה זיהו עצמם באמצעות תת התרבות אליה השתייכו. אם היית שייך לאחד המחנות הנ"ל, לא היית שייך לאחר, פשוט מאוד. זו היתה הזהות שלך, וקבעה את תפישת עולמך, מי היו חבריך, איך אתה חי, ולאן תלך משם. החלוקה השבטית הברורה הזו הסתיימה באמצע שנות השמונים, בעקבות השינויים הכלכליים והחברתיים הגדולים שחלו בחברה הבריטית באותם ימים, ואולי גם בגלל MTV וחנויות התקליטים הענקיות ששלטו בשוק ההפצה אז. כיום זה כבר לא קיים, וספק אם יכול להתקיים. "גותים" היו אולי הקבוצה הנפרדת האחרונה ששרדה, בשנות התשעים, בעקבות אימוצה בארה"ב. אפשר אולי לטעון שטראנס ומוסיקת מועדונים עדכנית הם תת-תרבות בפני עצמה, עם סמים, אופנה , מועדונים ואורח חיים מובחן, אבל רוב המשתתפים בתרבות זו עושים את זה באופן זמני, לא כאורח חיים קבוע. ככלל, עולם המוסיקה כיום הוא סופרמרקט, בו כל אחד יכול לטעון קצת מכל סגנון, ללא מחוייבות לתפישה כזו או אחרת. פרוג, כמו כל תתי-התרבויות האלו, פנה לסוג מסויים של אנשים. אני חולקת על תפישתך לפיה העוסקים בפרוג עשו "אמנות", בעוד אמנים אחרים לא. כולם - כולם - היו אמנים: נגני רגאיי, סקא, פופ, מטאל, פאנק, בלוז, פאב-רוק, ניו-רומנטיק, מה שתרצה. וכל אחד מהם הציע תפישת עולם שונה, אליה צעירים יכלו להתחבר. פרוג היה דומה לגלאם בתאטרליות שלו, ובשואו הויזואלי, שהיו מוקד המשיכה שלו. מההיפים הוא לקח את עולם הפנטסיה והאגדות, הסמים הקלים, השער הארוך ותפישה ה"אלטרנטיבית" למיינסטרים. אלא שהעוסקים בפרוג היו, בניגוד למרבית הרוקרים, מהמעמד הבינוני, לא מעמד הפועלים. הם ניסו לתת נופך "מהוגן" לפופ, שנתפש בעיני המעמד הבינוני כ"נחות". הם ניסו לעשות את זה על ידי השאלת מונחים מעולם המוסיקה הקלאסית ו"הלבשתם" על הרוק: סוויטות, סימפוניות, וירטואוזיות, ושאר ירקות. הנסיון הזה - כפי שכתבתי בעבר - נכשל, משום שלמרות יומרותיהם, הפרוגרים לא זנחו את המרכיב החשוב ברוק: הדיאלוג הבלתי אמצעי עם הקהל. הם אולי התכחשו לשורשים השחורים של הרוק וניסו להתרחק מהם, אבל בסופו של היום ריק ווייקמן והגלימות שלו נתנו לקהל בדיוק את מה שנתן כל מטיף שחור בהארלם בשנות העשרים: חוויית התעלות קולקטיבית, מעבר לרגע הנתון. זה מה שרוקנרול עושה. (ולכן ג'ון לנון צדק, כאשר אמר שהביטלס - הרוק - החליפו את הדתות המסורתיות. אבל זה דיון אחר). פרוג אינו "מוקצה" בעיני. קשה לי להאזין לרוב הפרוג, לאורך זמן, בגלל אלמנט שאקרא לו, לצורך הדיון, "העדר עורכים". ה-excess בפרוג - ההופעות המנופחות, הסולואים הארוכים כאורך הגלות - היו, ברובם, מיותרים, ולכן משעממים. עורך טוב היה מנפה את הרעיונות הטובים מתוך מופע האגו. אלא שעורך כזה לא היה קיים, לצערנו. בנוסף, לגישתי מלחמות האגו בתוך הלהקות, כאשר כל נגן תפש עצמו כ"וירטואוז" ורצה את מרכז הבמה - הביאו לפגיעה בדיאלוג האמנותי הפנימי בתוך הלהקה, שהוא הכרחי לשם יצירה משמעותית, בכל הרכב שהוא. ככה לא בונים חומה. פרוג לא היה "נעלה" על כל תת-תרבות אחרת ברוק, לא היה לו כל יתרון על פניהם. זה היה, בסה"כ, עוד ז'אנר אחד מני רבים.
ברוק בדיוק כמו הגלאם ושאר הירקות באותה תקופה. אני לא מסכימה עם חלק מההנחות שכתבת לעיל, ואני אוסיף עוד על מה שכתבתי מקודם, להלן. ראשית, רוק הנו תרבות. בכל אחד מהז'אנרים שלו - להלן "תת-תרבות" - היו, בנוסף למוסיקה, גם מאפיינים אחרים: תפישת עולם (האידאולוגיה האמנותית, אם תרצה), אופנה, מועדונים, מראה ויזואלי מסויים (למשל, עטיפות האלבומים), וכו'. בבריטניה - שאליה אתייחס להלן - תתי התרבויות האלו שיקפו לא רק העדפה אישית או אמנותית של הצרכנים, אלא גם השתייכות מעמדית, "שבטית", של צעירים. ה"טדי בויז" של שנות החמישים אמצו אופנה "אדוארדית" (חיקוי סגנון הלבוש מתחילת המאה העשרים), בלוריות משוחות בבריליינטין ומוסיקה אמריקאית; המודז של שנות השישים נהגו באופנועי ווספה, האזינו למוסיקת סול אמריקאית, והוציאו את כל הכסף שהרוויחו בזעת אפיהם - ושהיה כפול מזה שהרוויחו הוריהם - על הבגדים הכי מעודכנים ועל סמי מרץ. ה"רוקרז", הקבוצה היריבה, העדיפה רוקנרול, מעילי עור וג'ינסים; ההשתייכות של נער/ה צעיר/ה לאחת מקבוצות אלו, זיהתה אותם כבאים מרקע מסויים, בעלי השקפת עולם ואורח חיים מסויים. ההעדפה המוסיקלית היתה רק אלמנט *אחד* בתמונה הכוללת. החלוקה השבטית הזו נמשכה עד אמצע שנות השמונים: בתקופת הפסיכדליה ההעדפה היתה ל-LSD, לבגדים מצועצעים, מלמלות ומשי (גם לגברים), ולמוסיקה המוכרת לנו מהתקופה; ההיפים העדיפו בגדים חופשיים, עם מוטיביים "מזרחיים", סמים מסויימים. אם היית לבוש אחרת - חליפה, מגולח למשעי, שער קצר - זוהית מיידית כמי שמשתייך למחנה ה"אוייב" - ה"מרובעים". וההעדפה המוסיקלית שלך היתה בהתאם. אוהדי גלאם לבשו פלטפורמות, נצנצים ואיפור; פאנקיסטים לבשו בגדים קרועים שהוחזקו בסיכות בטחון; חובבי סקא לבשו מגבעות וחליפות-סבא. וכן הלאה וכן הלאה. היו עשרות רבות של תתי-תרבויות כאלו באנגליה, אליהן צעירים יכלו להסתפח, כחלק מעיצוב הזהות המעמדית שלהם, כאשר מוסיקה היתה רק חלק מהסיפור הכולל. נערים בגיל העשרה זיהו עצמם באמצעות תת התרבות אליה השתייכו. אם היית שייך לאחד המחנות הנ"ל, לא היית שייך לאחר, פשוט מאוד. זו היתה הזהות שלך, וקבעה את תפישת עולמך, מי היו חבריך, איך אתה חי, ולאן תלך משם. החלוקה השבטית הברורה הזו הסתיימה באמצע שנות השמונים, בעקבות השינויים הכלכליים והחברתיים הגדולים שחלו בחברה הבריטית באותם ימים, ואולי גם בגלל MTV וחנויות התקליטים הענקיות ששלטו בשוק ההפצה אז. כיום זה כבר לא קיים, וספק אם יכול להתקיים. "גותים" היו אולי הקבוצה הנפרדת האחרונה ששרדה, בשנות התשעים, בעקבות אימוצה בארה"ב. אפשר אולי לטעון שטראנס ומוסיקת מועדונים עדכנית הם תת-תרבות בפני עצמה, עם סמים, אופנה , מועדונים ואורח חיים מובחן, אבל רוב המשתתפים בתרבות זו עושים את זה באופן זמני, לא כאורח חיים קבוע. ככלל, עולם המוסיקה כיום הוא סופרמרקט, בו כל אחד יכול לטעון קצת מכל סגנון, ללא מחוייבות לתפישה כזו או אחרת. פרוג, כמו כל תתי-התרבויות האלו, פנה לסוג מסויים של אנשים. אני חולקת על תפישתך לפיה העוסקים בפרוג עשו "אמנות", בעוד אמנים אחרים לא. כולם - כולם - היו אמנים: נגני רגאיי, סקא, פופ, מטאל, פאנק, בלוז, פאב-רוק, ניו-רומנטיק, מה שתרצה. וכל אחד מהם הציע תפישת עולם שונה, אליה צעירים יכלו להתחבר. פרוג היה דומה לגלאם בתאטרליות שלו, ובשואו הויזואלי, שהיו מוקד המשיכה שלו. מההיפים הוא לקח את עולם הפנטסיה והאגדות, הסמים הקלים, השער הארוך ותפישה ה"אלטרנטיבית" למיינסטרים. אלא שהעוסקים בפרוג היו, בניגוד למרבית הרוקרים, מהמעמד הבינוני, לא מעמד הפועלים. הם ניסו לתת נופך "מהוגן" לפופ, שנתפש בעיני המעמד הבינוני כ"נחות". הם ניסו לעשות את זה על ידי השאלת מונחים מעולם המוסיקה הקלאסית ו"הלבשתם" על הרוק: סוויטות, סימפוניות, וירטואוזיות, ושאר ירקות. הנסיון הזה - כפי שכתבתי בעבר - נכשל, משום שלמרות יומרותיהם, הפרוגרים לא זנחו את המרכיב החשוב ברוק: הדיאלוג הבלתי אמצעי עם הקהל. הם אולי התכחשו לשורשים השחורים של הרוק וניסו להתרחק מהם, אבל בסופו של היום ריק ווייקמן והגלימות שלו נתנו לקהל בדיוק את מה שנתן כל מטיף שחור בהארלם בשנות העשרים: חוויית התעלות קולקטיבית, מעבר לרגע הנתון. זה מה שרוקנרול עושה. (ולכן ג'ון לנון צדק, כאשר אמר שהביטלס - הרוק - החליפו את הדתות המסורתיות. אבל זה דיון אחר). פרוג אינו "מוקצה" בעיני. קשה לי להאזין לרוב הפרוג, לאורך זמן, בגלל אלמנט שאקרא לו, לצורך הדיון, "העדר עורכים". ה-excess בפרוג - ההופעות המנופחות, הסולואים הארוכים כאורך הגלות - היו, ברובם, מיותרים, ולכן משעממים. עורך טוב היה מנפה את הרעיונות הטובים מתוך מופע האגו. אלא שעורך כזה לא היה קיים, לצערנו. בנוסף, לגישתי מלחמות האגו בתוך הלהקות, כאשר כל נגן תפש עצמו כ"וירטואוז" ורצה את מרכז הבמה - הביאו לפגיעה בדיאלוג האמנותי הפנימי בתוך הלהקה, שהוא הכרחי לשם יצירה משמעותית, בכל הרכב שהוא. ככה לא בונים חומה. פרוג לא היה "נעלה" על כל תת-תרבות אחרת ברוק, לא היה לו כל יתרון על פניהם. זה היה, בסה"כ, עוד ז'אנר אחד מני רבים.