חפרפרותיי בתעשיית המוסיקה בארה"ב
מוסרות שזה העתיד: לייבלים קטנים/אישיים, והורדות ישירות מהאינטרנט, מאתר האמנים או הלייבלים. המגמה הזו כבר התחילה, והיא תלך ותגבר. חברות המוסיקה הגדולות עוד לא קלטו, שהשוק מתפצל ושהכסף הגדול נמצא ב"נישות". הם עדיין שבויים בקונספציה של השקעה רק באלבומים - ובאמנים - שיגיעו לראש מצעדי המכירות, וימכרו במיליוני עותקים. רק שהשוק הזה הולך ומצטמצם, בעוד הנישות - האינטרסים המיוחדים - הולכות וגדלות. אחד מחפרפרותיי עובד כאוצר (curator) באחד הלייבלים דוגמת sanctuary. הלייבל הזה מוציא אוספים מיוחדים ו-reissues ומצליח מאוד. כל אחד מהאלבומים האלו נמכר, אולי, בכמה אלפי עותקים - אבל בסופו של היום, המכירות האלו מצטברות, והלייבל עושה כסף (שלא לדבר על הערך האמנותי) בעוד המייג'ורס רק מפסידים. EMI, למשל, נמכרו לפני כמה ימים למאן דהוא, לאחר הפסדי ענק - במאות מיליוני דולרים - בכל אחת מהשנים האחרונות. במקביל, ווינווד ומוריסי אינם האמנים היחידים שפנו לחברות אינדי - מתוך בחירה, לא מתוך הכרח. טוב, אולי למוריסי היתה בעיה למצוא דיל בחברה גדולה. לא בגלל חשש שהוא לא ימכור די עותקים, אלא בגלל אישיותו הבעייתית. אבל ווינווד בוודאי לא סובל מבעיה כזו. המכשול כאן איננו הפקת אלבומים והדפסתם, אלא מערך ההפצה וקידום המכירות. גם כאן, חלים לנגד עינינו שינויים עצומים. מערך ההפצה המסורתי - חנויות התקליטים - הולך ומשתנה. כמה מהרשתות הגדולות קרסו לגמרי (tower, לדוגמא), אחרות הצטמצמו בצורה דרסטית (HMV באנגליה). גם חנויות מוסיקה קטנות ועצמאיות הולכות ונעלמות. הכוחות הגדולים בשוק הזה הם כיום רשתות השיווק - המרכולים. במקביל, הורדות (חוקיות ולא חוקיות) מהאינטרנט גדלות בטור הנדסי. למעשה, למונח "מצעדי מכירות" אין כיום משמעות יותר. סינגלים כבר לא קיימים, כמוצר לשוק הרחב, והאלבומים שנמכרים הכי הרבה, לפחות באנגליה וארה"ב, הם ברובם reissues ואלבומים וותיקים - לא אלבומים חדשים. שיטת הרישום שונתה מספר פעמים בשנים האחרונות: בהתחלה הוציאו את כל האלבומים הוותיקים (כאלו שהיו ב"מצעת" למעלה מ-X שבועות), אח"כ הוסיפו את המכירות באינטרנט, ולאחרונה הכניסו גם פקטור של השמעות ברדיו. אף אחד משינויים אלו אינו מצליח לשקף נאמנה את מה שקורה בשטח, וספק אם בכלל אפשר לתת תמונה אובייקטיבית אחת, למצב הקיים.