call of cthulho vs world of darknes

[חצי אלף נצחי]

call of cthulho vs world of darknes

מה ההבדלים בין קריאתו של קתולהו לעולם האפלה ומה היתרונות והחולשות שלהם זה בהשוואה לזה?

 

[הבלש חסר הבית]

תשובה

מה ההבדלים? קריאתו של קת'ולהו הוא משחק בו אתה משחק אדם רגיל בעולמנו (ספר הכללים הבסיסי מתייחס בעיקר למשחק בסביבות 1925, אבל יש גם הרחבות העוסקות בעידן המודרני, בימי הביניים, במאה ה19, ואפילו יצאו הרפתקאות שעסקו ברומא העתיקה ובבסיס עתידני על הירח) שמגלה שהיקום הוא מקום מוזר מאוד - זה מזכיר קצת את הסגנון של "תיקים באפלה", אבל לא בדיוק. ה"חוקרים" (כך קוראים ל"הרפתקנים" שם) מגלים כל מיני דברים על אלים מחוץ למציאות, אנשי-דג עם קרבה משפחתית מאוד טורדת שלווה למין האנושי, חייזרים פטרייתיים מכוכב הלכת פלוטו (או כפי שהוא מוכר שם - יוגות'), וספרי מסתורין עתיקים שיטריפו את דעתך רק בגלל שהסתכלת בתמונות. אתה לא באמת יכול לנצח במאבק נגד בלהות המיתוס, אבל אתה יכול להרוויח עוד כמה עשרות או מאות שנים עבור המין האנושי, ולעכב קצת את שובם של הקדמונים האדירים. "עולם האפלה" הוא מעטפת שכוללת בתוכה משחקים בעולם דומה מאוד לעולמנו המודרני, רק מושחת וקודר יותר (הרחובות מלוכלכים יותר, הלילה חשוך יותר, ובניינים בניו-יורק מקושטים בגרגויילים) - יש כמה משחקים נפרדים בתוך עולם האפלה שחופפים זה לזה, ובהם משחקים ערפדים, אנשי זאב, קוסמים פוסטמודרניסטיים - ובגרסא הישנה היו גם רוחות רפאים ופיות פסיכודליות. המשחק בעולם האפלה מתמקד יותר ב"אימה אישית" - הערפד שמנסה להצמד לשרידי האישיות האנושית הקודמת שלו בעודו שקוע בתככים הוא דוגמא טובה. זה מזכיר קצת את הסרט "ראיון עם הערפד", שאם אני לא טועה היווה במידה מסויימת השראה ליוצרי המשחק הראשון בקו של עולם האפלה "ערפד: נשף המסיכות". מה היתרונות והחולשות שלהם? בקת'ולהו האיורים הפנימיים הם בשחור ולבן והעיצוב הגרפי די פשוט, בעוד שמשחקי עולם האפלה מתהדרים בגרפיקה יותר מגניבה ועטיפות מעוצבות. בשביל לשחק בעולם האפלה אתה צריך רק קוביות של 10 פאות, ובשביל לשחק בקת'ולהו אתה צריך את הסט המוכר גם ממו"ד, לקריאתו של קת'ולהו יצאה גרסת ק20 נוראית ודוחה שלפעמים אנשים קונים בטעות במקום את המשחק המקורי, ולעולם האפלה לא, בשביל לשחק בקריאתו של קת'ולהו מספיק לך ספר אחד, בעוד שעולם האפלה החדש דורש שניים (הספר הכללי של "עולם האפלה" והספר הממוקד של המשחק בו אתה מעוניין - ערפדים, אנשי זאב או קוסמים - זה מה שיש כרגע בשוק). לאיזה עוד "יתרונות וחולשות" אתה מתכוון? אלו שיטות משחק, לא מקצועות יוקרה שמישהו כתב כשהיה שיכור, ועניין ה"יתרונות וחולשות" לא כ"כ רלוונטי לנושא. בהשוואה זה לזה? פרט לכך ששני המשחקים שייכים לז'אנר האימה, הם לא ממש דומים, ומציעים חוויה שונה מאוד. בקריאתו של קת'ולהו האויב שלך הוא מפלצות מחוץ למציאות, ובעולם האפלה האויב שלך הוא המפלצת שאתה בעצמך. זה די עניין של טעם אישי - אני למשל לא כל כך אוהב את עולם האפלה, כי הוא נראה לי יותר מידי נגוע בקיטש מורבידי של גותיות בנות 15, אבל יש אנשים שמאוד אוהבים אותו בגלל שאת אותה אווירה בדיוק הם מפרשים כקסם, מסתורין ועצבות.

 

[Serpent Axis]

תגובה לתשובה

<<זה מזכיר קצת את הסרט "ראיון עם הערפד", שאם אני לא טועה היווה במידה מסויימת השראה ליוצרי המשחק הראשון בקו של עולם האפלה "ערפד: נשף המסיכות".>> מארק ריין-האגן ושאר מפתחי עולם האפלה ציינו את אן רייס (הסופרת שכתבה את "ראיון עם הערפד", "הערפד לסטט" ו"מלכת הארורים") כאחת ההשפעות על הערפדים שהם יצרו, אבל היא בהחלט לא הדומיננטית (מארק ריין-האגן הוא הדומיננטי). כמו כן, התרגום "ערפד: נשף המסיכות" (שאם אני לא טועה מקורו בתרגום חופשי מצד זיו קיטרו) הוא אולי מאוד מעניין ו"יש בו משהו", אבל הוא לא קולע וגם לא באמת קשור למשמעות של Masquerade. בכלל, עדיף לא לנסות לתרגם את זה. <<בקת'ולהו האיורים הפנימיים הם בשחור ולבן והעיצוב הגרפי די פשוט, בעוד שמשחקי עולם האפלה מתהדרים בגרפיקה יותר מגניבה ועטיפות מעוצבות.>> הספרים של Vampire: The Masquerade "צבעוניים" אולי בכריכה שלהם, בפנים הכל בשחור ולבן. אף פעם לא ראיתי ספר Vampire אחד שהיה צבעוני בפנים. <<בשביל לשחק בקריאתו של קת'ולהו מספיק לך ספר אחד, בעוד שעולם האפלה החדש דורש שניים>> בשביל לשחק בשיטה הממוחזרת של White-Wolf (החברה היוצרת), הידועה גם בשם "עולם האפלה 2" או "עולם האפלה 'החדש'", אתה צריך לרכוש כמויות של ספרים. בשיטה המקורית (Vampire: The Masquerade) הספיק לך רק ספר הליבה. <<אני למשל לא כל כך אוהב את עולם האפלה, כי הוא נראה לי יותר מידי נגוע בקיטש מורבידי של גותיות בנות 15, אבל יש אנשים שמאוד אוהבים אותו בגלל שאת אותה אווירה בדיוק הם מפרשים כקסם, מסתורין ועצבות.>> קראת את Vampire: The Masquerade?

 

[הבלש חסר הבית]

ותשובה לתגובה

>> ציינו את אן רייס (הסופרת שכתבה את "ראיון עם הערפד", "הערפד לסטט" ו"מלכת הארורים") כאחת ההשפעות על הערפדים שהם יצרו, אבל היא בהחלט לא הדומיננטית << עיינתי בומפאייר הישן לפני שש או שבע שנים, ובחדש לפני שנה או שנתיים - מהמעט שראיתי, האווירה היא הרבה יותר "ראיון עם הערפד", מאשר "דרקולה". יותר ערפדים "מדליקים" ואנושיים מאשר רוזנים רומנים סוציופטים. לדרקולה יש אווירה של טיול מאורגן של קשישים חרמנים במזרח אירופה, בעוד שלומפאייר יש אווירה של מסיבת-ניינטיז קצבית. מצד שני, אולי אלו רק ההתרשמויות שלי. >> הספרים של Vampire: The Masquerade "צבעוניים" אולי בכריכה שלהם, בפנים הכל בשחור ולבן << לא ניסחתי את עצמי טוב כנראה - אני יודע שהם בשחור-לבן, אבל הקו הגרפי שלהם מסוגנן ומעוצב יותר, כנ"ל העטיפות. >> קראת את Vampire: The Masquerade? << כאמור, לפני שש או שבע שנים, ולא לעומק. יצא לי גם להשתתף בכמה משחקים, ולא כל כך התחברתי אליו - הערפד בעל המאבק הפנימי הלכוד ברשת של תככים פשוט לא דיבר אלי, והאווירה הזכירה לי גותיקה-לנוער. עניין של טעם, כנראה.

 

[Serpent Axis]

ותשובה לתשובה לתגובה לתשובה

<<עיינתי בומפאייר הישן לפני שש או שבע שנים, ובחדש לפני שנה או שנתיים - מהמעט שראיתי, האווירה היא הרבה יותר "ראיון עם הערפד", מאשר "דרקולה". יותר ערפדים "מדליקים" ואנושיים מאשר רוזנים רומנים סוציופטים. >> אולי אתה לא זוכר, אבל הערפדים יצירי מארק ריין-האגן הם במקרה הטוב זאבים בעור כבש. לא ממש "מדליקים" (אולי במובן של "מדליקים שריפות", במקרה של הערפדים של השבת) חוץ מכמה ערפדים שנשארו בMindset האנושי שלהם (בד"כ צעירים) ובמקרה גם היו חיות חברה ומסיבות בחייהם. אבל רוב הערפדים, הן כטורפים בודדים והאווירה היא יותר קודרת... <<לא ניסחתי את עצמי טוב כנראה - אני יודע שהם בשחור-לבן, אבל הקו הגרפי שלהם מסוגנן ומעוצב יותר, כנ"ל העטיפות.>> אין לי וויכוח עם זה. הם בהחלט משקיעים גם מבחינה גרפית. למרות שאם תשים לב, בספר של Vampire: The Requiem (השקשוקה שהחברה מיחזרה מהשיטה ה"ישנה"), שהוא אגב מאוד מושקע מבחינה גרפית (לצערי על חשבון תוכן) מופיעים מחד גיסא איורים של אמנים טובים ומוצלחים כמו טימותי בראדסטריט (אחרי בערך 13 שנה שהוא לא עבד עם WW) ומאידך גיסא איורים מאוד פשטניים שנראו כמו עבודה של תיכוניסט ועבודות באמת משונות שלא התאימו. <<יצא לי גם להשתתף בכמה משחקים, ולא כל כך התחברתי אליו - הערפד בעל המאבק הפנימי הלכוד ברשת של תככים פשוט לא דיבר אלי, והאווירה הזכירה לי גותיקה-לנוער.>> נסיון בVampire: The Masquerade יכול להיות דבר מאוד משתנה, כמו נסיון עם כל משחק תפקידים. אם נפלת על מנחה שלא טרח באמת לקרוא את הספרים מעבר לנקודות שעניינו אותו והוא מנחה גרוע גם ככה - החוויה שלך תיזכר כ"מפגש תיכוניסטים מורבידיים מתחרמנים על תיכוניסטיות מורבידיות". אם מצאת מנחה טוב, שקרא והבין את ספר הליבה (ובתקווה גם ספרים אחרים) - החוויה שלך תיזכר כמו שהמשחק אמור לרוץ. <<עניין של טעם, כנראה.>> בהחלט. לא כולם חייבים לאהוב את Vampire: The Masquerade. זה לא משחק שמדבר לכולם וגם לא צריך להיות.

 

[הבלש חסר הבית]

ותגובה נוספת

אני בהחלט צריך לעבור על הספר שוב, לרענן את הזיכרון >> אבל הערפדים יצירי מארק ריין-האגן הם במקרה הטוב זאבים בעור כבש << אם זכרוני אינו מתעתע בי וגורם לי לערבב התרשמויות בין הומפאייר הישן לחדש, אני זוכר שהאווירה הייתה מאוד "משוננת" ו"מלוכלכת" - קדרות, אבל עם מין סליז כזה ומעיל אופנוענים. משהו מאוד פוסטמודרניסטי, אולי מעט יומרני אפילו. אני בטח נשמע נורא לא ברור עכשיו, אבל אני מתייחס לאיך שהתרשמתי מה"אווירה" של עולם האפלה, מה"ריח" שלו. אולי אם אני אשיג עותק ואעבור עליו שוב, יותר לעומק, אני אתרשם כיום אחרת. >> הם בהחלט משקיעים גם מבחינה גרפית << הגרפיקה יותר "מעוצבת" מאשר בקת'ולהו, שם האיורים יותר מינימליסטיים בדרך כלל. זה לא באמת משנה בקשר לתוכן, אבל חצי אלף נצחי שאל על הבדלים, לא? >> נסיון בVampire: The Masquerade יכול להיות דבר מאוד משתנה, כמו נסיון עם כל משחק תפקידים. אם נפלת על מנחה שלא טרח באמת לקרוא את הספרים מעבר לנקודות שעניינו אותו והוא מנחה גרוע גם ככה << דווקא יצא לי לשחק עם מנחים די טובים, אבל שיחקתי מעט מאוד - ואחרי ששיחקתי, קלטתי שלא הכנסתי שום תוכן "ערפדי" לדמות שלי, ושבאותה מידה יכולתי לשחק תככן אנושי לחלוטין. ההיבט ה"ערפדי" של הדמות פחות משך אותי - הקדרות, הניכור, השייכות לחברה חשאית, המימד המורבידי הברור - כל אלה נראים לי, אישית, מאוד "גיל העשרה" - אולי בגלל שהייתי בן 20 וקצת כשנתקלתי בומפאייר לראשונה, הוא פחות דיבר אלי, אבל אני לא בטוח בקשר לזה. >> זה לא משחק שמדבר לכולם וגם לא צריך להיות. << אני חושב שניתן לבצע פילוח מאוד גס ולא מדוייק של משחקים לפי שכבות הגיל שמהוות את קהל היעד העיקרי - אם מו"ד מכוונת לגילאי העשרה הצעירים מאוד (11-15), ומפאייר מכוונת לגילאי העשרה המאוחרים (16-20) ולעולם התוכן שלהם, אבל זו רק סברת-כרס, שמבוססת על התרשמות לא מדוייקת סטטיסטית מהתפלגויות בקהל השחקנים לאורך השנים, ומה שנראה כמו מעבר מאוד נפוץ ממו"ד לומפאייר שחופף למעבר בין שכבות הגיל הללו. שוב - רק השערה שלא אומרת כלום על גילם הכרונולוגי או המנטלי של מי שמשחק בהן.

 

[Nihau]

לשם הוא מכוון אבל הוא לא מתאים לשם

אולי VTM מכוון לגילאי 15-20 אבל אם הייתה לי היכולת הייתי מגבילה את המשחק לגילאי 22 ומעלה (שווה ערך אחרי צבא) ומוסיפה יתרון לבעלי ניסיון של 5+ שנים במ"ת כלשהו.

 

[Serpent Axis]

האמת שלא

המשחק מכוון לקהל בוגר. עדיף 18+.

 

[הבלש חסר הבית]

גיל+

כמו שכשאומרים לך "כתוב עד חצי עמוד" מתכוונים לכך שלא תכתוב יותר אבל בהחלט לא פחות, כך גם הגבלות גיל יותר מראות על הגיל בו הן מתמקדות: 18+ היא התמקדות בגילאי סוף-תיכון עד תחילת קולג' (בחו"ל - בארץ צה"ל מקלקל את המשוואה).

 

[Serpent Axis]

דווקא רוב האנשים שאני מכיר

שמשחקים V:TM, מהקבוצה המקוונת שאני משתתף בה ומקבוצות דיון שונות, הם בני 25+, בד"כ כבר עם קריירה או מקצוע כלשהו (אחרי לימודים, זאת אומרת).

 

[הבלש חסר הבית]

אתה לא שואל את השאלה הנכונה

והיא, באיזה גיל הם התחילו לשחק במשחק הזה - מתי הוא "תפס" אותם, וכמה מהאנשים ש"נתפסו" איתם עדיין שם. "גיל היעד" לא קבוע במסמרות - כמו שיש ילדים בני 11 שמשחקים מוד"מ2 (שמתה בערך כשהם נולדו), מבוגרים שמשחקים מו"ד (שמיועדת בעיקרון לפלח שוק של בני נוער), כך יהיו גם ילדים ומבוגרים שישחקו בשיטה שמיועדת לגילאי ה17-19. למרות שמדבקות של מגבלת גיל, למשל, בדרך כלל מכווינות משהו בדיוק לגיל שנמצא שנה פחות מהגיל ה"מינימלי". מוזר למשל שעל קת'ולהו בימי הביניים אין הגבלת גיל רשומה, למרות שההרפתקה שמגיעה איתו די נוראית (אישית חשבתי שהיא קיצונית מעט מהנדרש).

 

[Nihau]

מה מגביל שיטה לגיל?

הרי גם במו"ד אתה יכול לעשות עלילה אפלה ומרושעת - ריוונלופט מותאם לכך במיוחד. מה בשיטה מכוון אותה לקבוצות גיל\בגרות נפשית?

 

[הבלש חסר הבית]

"אופל ורשע" אינם שקולים לבגרות

חוסר בגרות מסויים, אם כבר. ולמכניקות עצמן אין הרבה קשר לשכבות גיל, אבל בשיטות יש גם תוכן - שבדרך כלל מכוון את עצמו לפלח-שוק מסויים שמוגדר גם ע"י גיל. הגיבורים המתחזקים של מו"ד מאוד מוכוונים לעולם המאווים והתוכן של סביבות גיל 13, בעוד שערפדי עולם האפלה הממורמרים מוכוונים יותר לאחים הגדולים בני ה17. זה לא אומר כמובן שלא תמצא אף פעם אנשים מחוץ לפלח הגיל זה.

 

[Serpent Axis]

מאחר ואני יכול רק להתייחס לעצמי

כדוגמא: אני קניתי את ספר הליבה של V:TM, מהדורה שלישית, כשהייתי בן 17-18 בערך. לא ידעתי כלום על המשחק ולומר לך את האמת, גם לא קראתי בספר, רק הסתכלתי קצת באיורים, התחלתי לקרוא את ההקדמה והפסקתי באמצע. בזמנו הייתי יותר בעניין של מרוצללים ומשחקי תפקידים שמבוססים באופן חופשי על עולמות פנטזיה למיניהם. מתישהו בשבועות הראשונים של הטירונות שלי התחלתי להתעניין שוב אבל לא היה לי הרבה זמן להתעמק בספר (ומכאן גם במשחק) ובכלל לא הכרתי אף אחד שיכולתי לשחק איתו (דווקא היה איתי אחד בטירונות שהכיר את המשחק אבל זה לא יצא לפועל). אחרי הטירונות והקורס היה לי יותר זמן להתעניין - אבל פחות כוח. למעשה רק אחרי שהשתחררתי ממש התעניינתי בו וישבתי לקרוא את הספר - מתחילתו ועד סופו. מאז התחלתי לרכוש ספרי הרחבה. יש לי כיום למעלה מ30 ספרי Vampire, מתוכם 17 מסדרת Vampire: The Dark Ages ו-Dark Ages: Vampire (קווי מוצרים שמציעים לשחקנים את תקופת ימי הביניים של עולם האפלה כמערכת המשחק, בניגוד לV:TM שמתרכז בתקופה המודרנית). חלקם גם בכלל לא מהמדורה השלישית של V:TM אלא ממהדורות קודמות. מבחינת גיל - עוד שבוע אני בן 21. צעיר.

 

[Ferenheit]

אני מסכים ש"אופל ורשע" משיקים

לעיתים קרובות לחוסר בגרות. אני רק תוהה על מה מעידה ההפגנתיות שבה מתבטאת המחוייבות של כל מיני אנשים ל"משחק העמוק", המכונה בעמותה "הו". איכשהו, ביותר מדי מקרים זה מתקשר אצלי אל אותו משחק עמוק שתיארת לא מזמן.

 

[הבלש חסר הבית]

משחק עמוק והו הו הו

"משחק עמוק" הוא עניין די נדיר, שרבים המתהדרים בו מאשר אלו העוסקים בו - משחק עמוק אמור להיות משהו על גבול הפסיכודרמה, לגעת בנפשם של אנשים ולהתלוות בהפגנת רגשות אמיתיים כתוצאה מאירועים דמיוניים. מכיוון שדי קשה לקחת מישהו שיושב כרגע ולועס פיצה ולשכנע אותו שהוא באמת מאוהב באיזו גברת שכרגע מגלם איזה שמן עם שפם, ומכיוון שהדרך הקלה ביותר לסחוט תגובה רגשית היא באמצעות מניפולציות גסות וזולות, הרבה אנשים שטוענים שהם "משחקים משחק עמוק", עשו זאת בדרך הקלה והזולה של "לגעת בכאב". הגעלות באמצעות זוועות, תיאורי אימים, ופריטה על ההומופוביה הסמוייה של החבר'ה דרך אינוס אלים של ישבנה של כל דמות גברית שנמצאת בעולם המשחק הפכו לטכניקות "עלילתיות" מקובלות בחוגים מסויימים, ואף נוצר מירוץ חימוש. גופה פשוטת עור זה כבר לא מספיק - צריך לתפור תינוק בתוך הדובי שלו ואז לשרוף אותו! (נגעלת מהתיאור הזה? הפגנת תגובה רגשית, ולכן שיחקת "משחק עמוק"!) למה אנשים כל כך אהבו את זה? חלק נהנו מין הנאה ילדותית מ"שבירת מוסכמות", וחלק היו סתם ילדים מושפעים - הם שמעו שה"גדולים" שמשחקים משחקי-איכות ברמה גבוהה עושים כך, ואצו-רצו לחקות אותם, ומשם הגיעו כל תיאורי ה"אתה צריך דמות עמוקה, אז בוא נגיד שאורקים אנסו אותה" שאני כה נהנה ללגלג עליהם. אבן דרך מאוסה למדי בטרנד הייתה סידרת כתבות מטופשת למדי שהתפרסמה בדימונס, וקראה למנחים לשלב במשחק שלהם "תכנים קשים" כדי להפוך אותו לאיכותי יותר - ברמה שלא היתה בהרבה מעל "אורקים אנסו את הדמות שלך". אני זוכר את עצמי כמה פעמים תוהה מול איזה בן תשחורת למה לעזאזל הוא מוכן לבזבז ארבע שעות על דמות שתוחבת חפצים חדים לדבשי"ם תמימים ושאר זוועות, ונעניתי ב"אתה לא מבין כלום, זה משחק עמוק ואיכותי" והפנייה לאותן כתבות-הבל כמקור בר-סמכא. לשמחתנו, רוב הגל העכור הזה מאחורינו.

 

[Ferenheit]

יפה אמרת,

ועכשיו תאמר לי בבקשה, איפה אתה נמצא בסקאלה הזאת? בצד השני של ההו נמצא המנצ'קין הקלאסי, שלא מאמין ביומרות של הפיכת המשחק ליותר מאשר משחק דונקי קונג משוכלל. האם אתה חולק עם אותו מנצ'קין חלק מאותה הנאה מהמשחק (GAME) כשם שאתה חולק עם אותו שחקן "הו" חלק מאותה הנאה מגילום הדמות והסיפור? (השאלה, כמובן, מתייחסת לכולם, ולא לבלש בלבד)

 

[הבלש חסר הבית]

אני לא יודע אם מדובר בסקאלה

אלא יותר ברשת עם כמה צירים שכדאי להגדיר, כך שאני לא יודע לכמת איפה אני נמצא על הסקאלה בין נקודה א' לנקודה ב'. מה שכן אני יכול, זה לספק תיאור יותר "איכותני" ופחות "כמותני" של איך אני אוהב לשחק: אני אוהב יותר את הסיפור מאשר את הכניסה לדמות - הדמות עבורי היא יותר גיבור בסיפור מאשר אישיות חלופית לחוות דרכה תחושות, ואולי בגלל זה אני הרבה יותר נהנה להנחות מאשר לשחק דמויות. אני אוהב כשבמשחק יש מימד של הרפתקה - דברים זזים, התרחשויות שקורות, סכנות ו"אקשן". לא במינון מופרז ולאו דווקא בצורת קרבות, אבל אם אני צריך לבחור (עבור הדמות) בין ארוחת ערב עם הרוזן ד. ח. לילאי ובין מירוץ סוסים נגד הרוזן לילאי הנ"ל, אני חושב שאבחר באופציה השניה. בנוסף לכך, אני אוהב מסתורין ותעלומות, אני אוהב כשיש בהרפתקאות שלי סודות שצריך לגלות ודברים נסתרים שצריך למצוא. אני אוהב כשהדמויות מקבלות כל מיני חתיכות מפאזל של סיפור מעשה, ומרכיבות אותו לכלל תמונה שלמה. אני אוהב משחק שכולל מזימות, תככים, שקרים והונאות. בנוגע לאימה - מסתורין כולל לא פעם דברים מוזרים ומפחידים, אבל אני לא אוהב זוועות. זוועות הן סתם גועל-נפש, בעוד שאימה היא הפחד מהלא-נודע. איפה זה בדיוק שם אותי על הסקאלה בין GAME ל PLAY, לא ממש ברור לי.

 

[Nihau]

אסתכן בלהעיד על עצמי

אני שחקנית עומק. אמיתית. חד משמעית. לדאבוני המוזר מעולם לא יצא לי לשחק את הצד השני של הסקלה- המנצ'קין המושלם שחושב במספרים ויש לו דמות ממוקסמת שהוא משתמש ביכולות שלה כמו שאני מזיזה יחידה באבלון*. (שונאת שח כאמור) הכי קרוב שיצא לי לשחק מאנצ'קיני זה בNWN ונשאלת השאלה האם בכלל אפשר להחשיב משחק מחשב כמ"ת, זה אפילו לא היה משחק רב משתתפים, רק העלילה הנמכרת הרגילה. *וד"א גם באבלון אני מסתכלת על המשחק מנקודת מבט של גנרל כאשר כל יחידה במשחק היא פלוגה צבאית והטקטיקות הם לא "הזזת יחידות" אלה " פיקוד על פלוגות"... לכו תבינו... יש לי החשד הפנימי העמוק שאם אי פעם יצא לי לשחק מאנצ'קיניסטי זה יהיה נחמד ככחוויה מאזנת אבל *משיכת כתף* עד היום זה לא קרה. ומשום מה כל מכירי חוץ מסייבר רננר מנסים למנוע ממני לשחק משהו מרושע באמת... מממ...

 

[DDN]

כשה"הו" הוא כמו שהבלש תיאר אותו,

הוא ממש לא נמצא בצד השני של הסקאלה מהמאנצ'קין הקלאסי. . .. . שחקנים שבשבילם משחק עומק הוא הגעלה ותוספת מוזרויות (רק כדי שיוכלו לטעון שהמשחק שלהם הוא משחק עומק) אינם שחקני עומק. אני מהאנשים שנהנים יותר מגילום הדמות והסיפור. כמו כן, אני גם אוהב יותר להנחות, ולהוסיף תככים ומזימות בעולם שלי. כמו כן, אני אוהב לנסות להפתיע שחקנים, ואי לכך, נמנע מעולמות מוכנים ומהתפיסות הסטריאוטיפיות הקלאסיות (אם כי לפעמים זה סתם כדי לעצבן את השחקנים)