26 שנים של בית
26 שנים של בית. ובנתיים כולם חיים את החיים. פאבים, מסיבות, סתם לשבת עם חברים, חיי זוגיות, חיי מין, חו"ל, קמפינג. חוויות. ואני? בית, בית, בית, בית, בית, בית. ואי-אפשר לברוח מזה. האנשים האלה הם בכל מקום. בפייסבוק, בטלוויזיה, אצל קרובי משפחה. וזה מעורר קנאה שהיא כל-כך עוצמתית וכואבת, שבשנייה אחת יכול לההרס לי היום מזה. כי גם אני רוצה. ואין לי. ואני צריך לשבת בין הארבעה קירות האלה שכבר בא לי להקיא מהם ולהעביר עוד יום ועוד יום בתוך כלום. את החשק לחיות איבדתי מזמן. ואין טעם בחיים שלי. אף אחד מכם לא יוכל לשכנע אותי אחרת. אני ישן, אוכל, עושה צרכים וזהו. והכי מפחיד זה אם אתעורר יום אחד בגיל 34, קירח ואקלוט שלא חייתי בכלל את החיים. עדיף למות לפני. ובאמת שניסיתי. 3 פעמים לקחתי תרופות (והתמדתי). פעמיים טיפול פסיכולוגי, עוד פעם אחת טיפול קבוצתי. לפני שנתיים ניסיתי לשנות את החיים שלי. אחרי 24 שנים פתאום קלטתי איזה ואקום ענק היו החיים שלי והתרסקתי לגמרי. לקח לי זמן להתאושש ואז החלטתי שאני חייב לשנות אותם. ובאמת עשיתי המון דברים נועזים. התחלתי טיפול תרופתי (שבדיעבד הבנתי שלא עזר) והתחלתי להתנסות בדברים בחיים שהם נורמליים עבור כולם. ללכת לקניון למשל. רציתי להתחיל לצאת למשל לפאבים. אבל לא היו לי חברים אז התחלתי ללכת לבד לפאבים. והתחלתי להכיר בצ'טים באינטרנט אנשים (בעיקר בחורות). ואזרתי אומץ והתחלתי לדבר איתן בטלפון. ואפילו נפגשתי עם כמה. חלק בסיטואציות דיי הזויות (למשל שבאותו הערב של ההיכרות בצ'ט עליתי על אוטו ונסעתי לפגוש מישהי). הייתי ספונטני, לא נתתי לשום דבר לחסום אותי. לא יצא לי מזה יותר מדי, אבל ככה איבדתי את הבתולים שלי, בגיל 24. והתחלתי ללכת להופעות רוק, שאני אוהב. לבד כמובן. ועם כל הפחד של מקום הומה אדם ועם כל ה"מה יחשבו על זה שאני לבד", עדיין הלכתי. המטרה שלי הייתה ברורה: לא לפספס דברים ולהלחם בחרדה. מה קורה היום? היום אני כבר לא הולך לפאבים כי נמאס לי מהלבד. ללכת לבד לפאב זה לשבת על הבר כל הערב, בודד, לשתות כוס אחרי כוס ואז לחזור לבד שיכור הבייתה. לגבי האינטרנט - היום אני דיי מכור לצ'טים. אני נמצא שם רוב היום כי אין לי משהו אחר לעשות. אני לא מצליח לבסס קשרים דרך הצ'ט. כל מה שמתחיל מתפוגג דיי מהר ואני נשאר לבד. חברים אין בכלל, וכמו שכבר אמרתי, אני סגור בתוך החדר הזה כל היום. אמנם החרדה לא כמו פעם, אבל עדיין קיימת ועדיין מגבילה. אמנם אני עושה יותר דברים, אבל תוך כדי המעשה אני שרוי בחרדה ואנשים חושבים שאני אנטיפת\מוזר\שקט\מפוחד. אז איך אכיר אנשים? אני ללא חברים כבר מגיל ההתבגרות. האופטימים יגידו שזאת לא בעיה ואוכל לרכוש לי חברים וליצור לי מעגל חברתי. אבל הנסיון שלי מראה אחרת. אחרי כל כך הרבה שנים של נתק מהחברה, ללא שום קשר עם אנשים, זה לא פשוט ואולי לא אפשרי ליצור מעגל חברתי ולהתחיל חיי חברה. מכמה סיבות. קודם כל: לכולם מסביבנו כבר יש חברים. לא כל אחד מעוניין בעוד חבר, וגם אם כן - לצפות שבתוך פרק זמן קצר אעקוף את כל החברים הותיקים שלהם למקום מספיק גבוה שיאפשר חברות אמיתית ועקבית זה לא ריאלי. סיבה שנייה: עצם היותך חסר חברים. כשאתה חסר חברים אנשים יודעים את זה ואתה נהיה פחות אטרקטיבי. ומי ירצה להיות חבר של אדם שאין לו חברים? יש הרבה מחשבות שעולות לאדם כזה בראש. למשל, "אם אין לו חברים אז כנראה שיש סיבה ואולי לא כדאי לי". או: "אם אין לו חברים הוא יהיה תלותי אלי כי אהיה כל עולמו והוא יהיה נודניק". זה מרתיע אנשים. ומה עם זוגיות? נפגעתי בצורה בלתי הפיכה מאורח החיים שלי. ההתפתחות שלי בתחום הייתה לקויה. בעוד שבנים אחרים התנסו בתחום הזוגי החל מהתיכון ולמדו להכיר את המין השני והיו להם מספר מסוים של קשרים משמעותיים - לי לא. עכשיו בגיל 26, אני עושה את צעדי הראשונים בתחום הזה. מתי אהיה בשל לקשר ארוך טווח אם בכלל? לא ידוע. מצטער שזה יצא פוסט של אחד-שניסה-לצאת-מזה-והחיים-שלו-עדיין-שממה.
26 שנים של בית. ובנתיים כולם חיים את החיים. פאבים, מסיבות, סתם לשבת עם חברים, חיי זוגיות, חיי מין, חו"ל, קמפינג. חוויות. ואני? בית, בית, בית, בית, בית, בית. ואי-אפשר לברוח מזה. האנשים האלה הם בכל מקום. בפייסבוק, בטלוויזיה, אצל קרובי משפחה. וזה מעורר קנאה שהיא כל-כך עוצמתית וכואבת, שבשנייה אחת יכול לההרס לי היום מזה. כי גם אני רוצה. ואין לי. ואני צריך לשבת בין הארבעה קירות האלה שכבר בא לי להקיא מהם ולהעביר עוד יום ועוד יום בתוך כלום. את החשק לחיות איבדתי מזמן. ואין טעם בחיים שלי. אף אחד מכם לא יוכל לשכנע אותי אחרת. אני ישן, אוכל, עושה צרכים וזהו. והכי מפחיד זה אם אתעורר יום אחד בגיל 34, קירח ואקלוט שלא חייתי בכלל את החיים. עדיף למות לפני. ובאמת שניסיתי. 3 פעמים לקחתי תרופות (והתמדתי). פעמיים טיפול פסיכולוגי, עוד פעם אחת טיפול קבוצתי. לפני שנתיים ניסיתי לשנות את החיים שלי. אחרי 24 שנים פתאום קלטתי איזה ואקום ענק היו החיים שלי והתרסקתי לגמרי. לקח לי זמן להתאושש ואז החלטתי שאני חייב לשנות אותם. ובאמת עשיתי המון דברים נועזים. התחלתי טיפול תרופתי (שבדיעבד הבנתי שלא עזר) והתחלתי להתנסות בדברים בחיים שהם נורמליים עבור כולם. ללכת לקניון למשל. רציתי להתחיל לצאת למשל לפאבים. אבל לא היו לי חברים אז התחלתי ללכת לבד לפאבים. והתחלתי להכיר בצ'טים באינטרנט אנשים (בעיקר בחורות). ואזרתי אומץ והתחלתי לדבר איתן בטלפון. ואפילו נפגשתי עם כמה. חלק בסיטואציות דיי הזויות (למשל שבאותו הערב של ההיכרות בצ'ט עליתי על אוטו ונסעתי לפגוש מישהי). הייתי ספונטני, לא נתתי לשום דבר לחסום אותי. לא יצא לי מזה יותר מדי, אבל ככה איבדתי את הבתולים שלי, בגיל 24. והתחלתי ללכת להופעות רוק, שאני אוהב. לבד כמובן. ועם כל הפחד של מקום הומה אדם ועם כל ה"מה יחשבו על זה שאני לבד", עדיין הלכתי. המטרה שלי הייתה ברורה: לא לפספס דברים ולהלחם בחרדה. מה קורה היום? היום אני כבר לא הולך לפאבים כי נמאס לי מהלבד. ללכת לבד לפאב זה לשבת על הבר כל הערב, בודד, לשתות כוס אחרי כוס ואז לחזור לבד שיכור הבייתה. לגבי האינטרנט - היום אני דיי מכור לצ'טים. אני נמצא שם רוב היום כי אין לי משהו אחר לעשות. אני לא מצליח לבסס קשרים דרך הצ'ט. כל מה שמתחיל מתפוגג דיי מהר ואני נשאר לבד. חברים אין בכלל, וכמו שכבר אמרתי, אני סגור בתוך החדר הזה כל היום. אמנם החרדה לא כמו פעם, אבל עדיין קיימת ועדיין מגבילה. אמנם אני עושה יותר דברים, אבל תוך כדי המעשה אני שרוי בחרדה ואנשים חושבים שאני אנטיפת\מוזר\שקט\מפוחד. אז איך אכיר אנשים? אני ללא חברים כבר מגיל ההתבגרות. האופטימים יגידו שזאת לא בעיה ואוכל לרכוש לי חברים וליצור לי מעגל חברתי. אבל הנסיון שלי מראה אחרת. אחרי כל כך הרבה שנים של נתק מהחברה, ללא שום קשר עם אנשים, זה לא פשוט ואולי לא אפשרי ליצור מעגל חברתי ולהתחיל חיי חברה. מכמה סיבות. קודם כל: לכולם מסביבנו כבר יש חברים. לא כל אחד מעוניין בעוד חבר, וגם אם כן - לצפות שבתוך פרק זמן קצר אעקוף את כל החברים הותיקים שלהם למקום מספיק גבוה שיאפשר חברות אמיתית ועקבית זה לא ריאלי. סיבה שנייה: עצם היותך חסר חברים. כשאתה חסר חברים אנשים יודעים את זה ואתה נהיה פחות אטרקטיבי. ומי ירצה להיות חבר של אדם שאין לו חברים? יש הרבה מחשבות שעולות לאדם כזה בראש. למשל, "אם אין לו חברים אז כנראה שיש סיבה ואולי לא כדאי לי". או: "אם אין לו חברים הוא יהיה תלותי אלי כי אהיה כל עולמו והוא יהיה נודניק". זה מרתיע אנשים. ומה עם זוגיות? נפגעתי בצורה בלתי הפיכה מאורח החיים שלי. ההתפתחות שלי בתחום הייתה לקויה. בעוד שבנים אחרים התנסו בתחום הזוגי החל מהתיכון ולמדו להכיר את המין השני והיו להם מספר מסוים של קשרים משמעותיים - לי לא. עכשיו בגיל 26, אני עושה את צעדי הראשונים בתחום הזה. מתי אהיה בשל לקשר ארוך טווח אם בכלל? לא ידוע. מצטער שזה יצא פוסט של אחד-שניסה-לצאת-מזה-והחיים-שלו-עדיין-שממה.