26 שנים של בית

[stagadish2]

ברררר

אני חייבת להודות שהפחדת אותי קצת. אתה מדבר על קנאה בלתי נסבלת, שכרגע אני לא מרגישה אותה וכנראה שארגיש בהמשך. זה כאילו שהמוח שלי מתעלל בי ונוקט בזריקת זין דווקא בגיל קריטי (אני בת 17 וחצי). עם הגישה הנוכחית קצת קשה לי למצוא חברים. אנשים לא אוהבים אנשים פסימיים. חוץ ממני, לי אין בעיה עם אנשים פסימיים.

אבל... כן, אנשים תמיד נוטשים אותי לטובת אנשים שמחים... האמת שאני לא *לגמרי* מבודדת - אחת לכמה זמן אני כן נפגשת עם אנשים, אבל הקשרים שטחיים להחריד, מה שמעודד אותי להמשיך להתבצר בבית, כי היי, אם זה מה שיש לי לחפש בחוץ - למה לטרוח? בוא נגיד שקשרים רק מתנתקים לי (וגם ככה השיא שלי זה שלושה אנשים).

 

[Oyvind]

קלישאה, אבל הלוואי שהייתי יכול להיות בגילך

עכשיו. תלמדי מאנשים כמוני ותקחי את עצמך בידיים מעכשיו ותכנסי בחרדה הזאת בכל הכוח, כדי שתוכלי לחיות חיים נורמליים כמה שיותר מהר ולא להחמיץ את השנים הכי יפות. כי תחושת ההחמצה היא מרירה וכואבת ואני לא ממליץ עליה לאף-אחד. אמרת זריקת זין, תבדקי למה את זורקת זין. זה קורה לרוב כשאי-אפשר להתמודד עם דברים. כמו שבתקופה שהייתי כל הזמן בבית זרקתי זין על על חיי חברה, חיי זוגיות. כנראה שזאת הייתה הדרך היחידה שלי להתמודד עם המציאות הזאת. זאת לא זריקת זין, זאת זריקת הרדמה. וכשמתעוררים ממנה זה כאבי תופת.

 

[המחדל האנושי]

=/

כרגיל אין לי משהו חכם לומר, לדעתי את בחור נפלא, אינטיגלנטי (וחתיך!) ואולי אתה צריך למצוא מישהי חמודה עם ראש על הכתפיים שתבין את זה. וזהו, אין לי משהו נוסף לומר , חוץ מלחלוק לך הערכה כאדם שיצא לו קצת להכיר אותך.

 

[קרנוש272]

יודעת לפרגן זאת!

בתור אחת שיצא לה להכיר אותך מצטרפת לפידבק החיובי

 

[קרנוש272]

היי מר בועה כחולה

לא לחשוב כמו זקן ולא להסתכל קדימה יותר מידי. נכון שהחיים עוברים מהר בלי שתרגיש. אבל הסתכלותך קדימה ועוד בפסימיות לא תשפר אותם. כולה בן 26. הרבה אנשים בגילך שאני מכירה,במיוחד גברים, בזבזו חייהם בבטלנות או עשיית דברים לא מועילים ורק בגיל הזה מתחילים לקחת את עצמם ביידים. אמצע שנות ה20 -זו גם תקופת פריחה, לא פחות מתקופת התיכון או הצבא. למרות חוויות פחות דברים מעמיתך, לפחות הייתה התפתחות מנטלית(כל מיני תובנות ומסקנות ) ויש לשמוח בכך. גם אדם שיושב סגור בבית לפחות מקריאת ספרים או גלישה באינטרנט הוא משיג ידע, ידע זה כוח! אדם אף פעם לא מפסיק את הצמיחה שלו, גם אם אין התרחשויות פיזיות והוא צומח גם אם אינו רוצה בכך. עוד נקודה. זה יפה כל ההתמדה שלך. אבל אם אתה בא בגישה של, "אוף! אני צריך לצאת עכשיו לעשות דבר X , כמה זה מלחיץ, בדוק זה לא ילך וזה כל כך יהיה רע, החיים שלי חרא נמאס לי להתמיד כבר, נמאס לי לעשות את הדברים האלה" (לא יודעת מה אתה אומר לעצמך בראש באמת, זה לשם המחשה). עם מנגינה כזו שעוברת לך בראש תעשה אלף חשיפות זה לא יעזור. כי המחשבה הזו אפילו מעצימה את החרדה יותר ומקשה על הביצוע. כשהשינוי בא גם בחשיבה ולא רק במוחשי, הוא יותר משמעותי. יש תרגיל קוגנטיבי שעזר לי בזה מאד אבל זה מסובך להסביר ,רק אם תהיה ממש מעוניין. חברים דרך האינטרנט: לי יש כאלה, ואלו דווקא חברי הטובים ביותר, לא פוסלת היכרות כזו לחלוטין .מצד שני, מזדהה עם הקטע של המרחק ולוח הזמנים והרכבות, זה באמת מבאס שבשביל לפגוש אנשים שכיף לך איתם צריך לעבור את כל הבלגן הזה( פלוס הפסד כספי גדול יותר). והעצלות שבך תעדיף תמיד חברים במיקום גיאוגרפי נוח,כך שכשתרצה לראות חבר כלשהו זה יקרה מהר יותר. היתרון היחיד של חברים ממרחק ,זה סיפוק יצר ההרפתקנות אם קיים אצלך כזה ונסיעה למקומות שונים ממקום מגוריך. אבל שוב, זה קשיים על הדרך, ומתגברים, אני מתגברת, כי זה פרט שולי ופחות חשוב.

 

[Oyvind]

תודה לשתיכן.