לכל שיר יש שם...
אני חושב ששם של שיר הוא הכתר שלו, הוא ה״מזמין״, הוא הרומז כל מה שיהיה או לחלופין, הוא היוצר את ההפתעה.
עמוד מתנענע אומר לי גבר. ״עמוד״ תרתי משמע...והמתנענע, אם כך, מאוד ברור. אלא שסטואצית האהבה היא עצמית, אני רואה בדידות. ואז עולה הטענה של הכותב שהוא למעשה אדם: יש לי שתי עיניים ואף. הוא בוחר להעיד על עצמו כאדם תוך שימוש לראייה בחושיו. יש לי ראייה ויש לי חוש ריח. אלא ששניהם מפורקים על כרית - ומיד אני חושב כל בכי עם כל מה שהוא עושה לעיניים ולרירית האף. הכותב מבין שלשם אגיע והוא חוסם אותי עם ״אפילו לא בכיתי״...ומתוך הבדידות הזאת, יחד עם התנועה (העצמית) פתאום ״אחת״ (בבחינת פאטה מורגאנה?) אבל גם היא באה ״מיד, מהר״ : מופיעה מהר במחשבות או באה מהר מבחינה תנכי״ת ( לבוא, לגמור מינית), והתוצאה - אני עמוד מתנענע, לבד...
ויש חלום.
״מצאת לי לב״.
מתוך כל הכאב, מתוך כל הדם. ״בנחירי״ הדם. נחירי האף הגדושים, כמו שיכול להיות תוך כדי ה״תנועה״ שהוא מדבר עליה. או נחירים במשמעות חורים, מבנה של ליפה, של ספוג, מלא חורים, סופגת - מבנה של ״עמוד״...מלא חורים, סופג, שמתמלא בדם בזמן תנועה...שהוא זיקפתי-ארקטיבי, ששם (כאילו) מצאת לי לב...אבל גמרת מהר והלב שלו בכלל לא שם!
מענין. אניגמאטי. הייתי צריך ״לניתוח״ של רובד קצת יותר עמוק מזה של פני השטח.
בברכה
יהודה