טיפה בים של כעס
אני מביטה בסובבים אותי כשהם בוחנים את גופתו המצחינה של איך-שלא-קוראים-לו שנדד איתנו כעונש. הרופא המגעיל מהמושבה שכב בלי לזוז על האדמה המלוכלכת שישן עליה במשך הלילה. לא ניתן לקבוע מתי חפץ חד פילח את החזה שלו או מי עשה את זה, אבל המחשבה המטורפת שזה קרה מתוך האדמה עלתה במוחי. הרי כשהאחרים היו עסוקים בלהכין את מקומות השינה שלהם במה שנשאר מהמחנה שלנו, נקטתי במספר אמצעים פשוטים-עד-כדי-כאב ליצור אזעקה שקטה שתעיר אותי במידה ומישהו יחדור למתחם המחנה. בכל פעם שעשיתי את זה, זה עבד כמו קסם. עכשיו, שום דבר לא העיר אותי, אבל אולי פשוט הייתי עייפה מדי בשביל שיהיה לי אכפת... חוץ מזה, הוא נמצא עם הפנים למטה. בכל אופן, ולדרין מסתכלת עליי בחשד ואני תופסת את עצמי תוקעת מבט ריקני שמקביל באופן מושלם לתחושה שלי כשאני מביטה במה שנשאר מהיצור המגעיל הזה. אני לא רוצה שהיא תחשוב שאני גוש קרח אז אני מתנהגת כאילו אכפת לי מ... מה היה השם שלו, שוב? לא משנה. שימות, שלא ימות, לי זה כבר לא משנה. אני מבינה עכשיו שהקטע שקרה עם האסם שכלאו אותנו בו לא היה רע כמו שחשבתי. זה היה שיפור מהפעם האחרונה. אז מה קרה לי שם? אני זוכרת שנשארתי לשמור על ג'רולד המשותק בזמן שולדרין רדפה אחרי עורבים וג'וליאן... אה, אריאנה בעצם, אחרי ולדרין. הם השאירו לי ספר בלתי נראה בתוך הבית שולדרין חשבה שיכול לעזור. טוב, ליידי ולדרין, איך אני אמורה לקרוא אותו? שכחתי את משקפי ראיית הנסתר שלי בטירה של אבא.. אז כל הכפר בא עם קלשונים ולפידים כאילו אני איזו מפלצת, זה ממש העליב אותי. אני לא מתרברבת או מעריכה את עצמי יותר מדי אבל אני נראית טוב לעזאזל! אולי קצת יותר מדי טוב ואולי הברברים המגעילים האלה לא ראו אצילה בחיים שלהם - הם תפסו אותי בזרועות והתחילו לגרור אותי אל עבר הנהר. אני חייבת להודות שהשיכור הזקן שקורא לעצמו רופא ממש הפתיע אותי כשהם היו צריכים לפחות שישה אנשים להתגבר עליו, חבל שהוא לא הרג אף אחד. צעקתי, איימתי, ניסיתי הכל, ניסיתי להשתחרר וכשהבנתי שהכל אבוד צעקתי לעזרה. הרגשתי את הידיים המטונפות שלהם מרשות לעצמן לגעת איפה שהן רוצות כאילו אני הזונה הקטנה שלהם. רציתי לתלוש להם חלקי גוף. צעקתי שוב. חזק יותר. אז סוף סוף חיל הפרשים נזכר להגיע. אני לא זוכרת מי זרק את האבן הראשונה, אבל אני זוכרת שולדרין הניפה יד וכמה איכרים צנחו על האדמה. השאר צרחו "מכשפה" ורצו לשרוף אותה. ברברי אחד הצמיד לי חרב לגרון ואיים לשסף אותי כאילו הייתי איזו איכרה אומללה. אריאנה-בחזות-ג'וליאן הוכיחה את היכולות האקרובטיות שלה ואת יכולת המשחק שלה כשהיא איימה על האיכרים והתנהגה קצת יותר כמו אצילה. אחרי יותר מדי זמן של ויכוחים עם הברברים האידיוטים שאני נוסעת איתם הסכימו להיכנע להם - לולדרין היה קלף מנצח. אני יודעת שהיא רק הרדימה כמה איכרים אבל האיכרים הסתומים לא ידעו את זה! היא יכלה לאיים עליהם בכל כך הרבה דרכים! מה זה כבר איום של חרב לגרון כשאת יכולה לחסל להם חצי כפר בהינף של אצבע?! היא יכלה לבלף בצורה שהייתה מוציאה אותנו מכל הבוץ הזה! היא יכלה להבטיח להחזיר להם את החברים שלהם אם הם ייתנו לי ולג'רולד ללכת (אה, וגם לאיך-שלא-קוראים-לו שהיה עסוק בהיאבקות קבוצתית) אבל לא, ולדרין החליטה להתנהג כמו קורבן. ג'וליאן גם לא עזר. הם מיששו אותי כאילו הייתי צעצוע חדש, הם הביטו אותי ברעבתנות, הם עמדו להרוג אותי בדרכים הנוראות ביותר שהם יכלו לחשוב עליהן.. וחיל הפרשים משחק את הקורבנות ובעצם נותן להם לעשות מה שהם רוצים בנו. נעים לדעת שיש על מי לסמוך לעזור לך בעת צרה. אבל אני מניחה שזה יותר טוב מכלום כי הם הפסיקו להתלהב ממני וכלאו אותנו באסם, שם נחכה לאולבריין שהוא המושל המקומי של חבורת החיות האלה. הברברים האלה גם לא ממש חכמים, לכולנו נשארו נשקים אחרים (אני מסתירה פגיון מתחת לשמלה שלי בשביל דברים כאלה בדיוק, חיכיתי שאני אוכל לשלוף אותו ולנסות לברוח). אז היינו לכודים באסם רעוע עם פתח יציאה למעלה. הברברים האלה לא ניחנו בתבונה יתרה. אריאנה (אז ג'וליאן) כבר תכננה לעצמה תוכניות למקרה שהעניינים יהיו גרועים - ולא הספקנו להגיד שהעניינים נהיים גרועים יותר כשהם באמת נהיו גרועים יותר. אולי מה שנעשה באסם היה טעות, כי זה גרם לשומרים להזעיק את כל הכפר עלינו והם התווכחו אם ואיך לחסל אותנו כשאנחנו לכודים. הצלחנו לברוח (אריאנה הצליחה בעזרת הרופא אפילו להוציא את ג'רולד דרך הגג) דרך הפתח בגג ולרוץ לכיוון המחנה והיער. אז הכל היה כאוס... איך-שלא-קוראים-לו הצליח להריץ אחריו כמה איכרים ולאבד אותם ביער. אני הסתתרתי ליד ג'רולד המשותק ושמרתי עליו. הסתרתי אותנו בתערובת של שיח וענפים מתחת לאחד העצים הקרובים ושם נרדמנו עד הבוקר. בסופו של דבר אריאנה (אז ג'וליאן) וולדרין הבריחו את האספסוף ואני לא ממש יודעת איך ומתי הכפר נשרף אבל לא התנגדתי למחזה הזה. זה מה שקורה כשאיכרים שוכחים את מקומם. בבוקר שמענו מישהו מגיע והתחבאנו בסביבת היער. מסתבר שזה היה אולבריין, הוא פנה אלינו בזעם שממש לא נראה לי מתאים בהתחשב במעמדנו ובכך שאנחנו הותקפנו על אדמתו. אחרי קרב קצר אבל כמעט קטלני עם אולבריין (מסתבר שהוא מסוגל להטיל כדורי אש אבל האיכרים מתנהגים כאילו הם אף פעם לא ראו מכשפה). הוא קלט איפה כל אחד מחבריי למסע מסתתר חוץ ממני, אז פניתי אליו בחזרה בכעס ואיימתי עליו שאם הוא לא יתחיל להתנהג כמו שהוא צריך כלפי אצילים אני אדאג שיישלח צבא מחונדיאה שיחריב את כל הארץ הזו. הוא צחק והשליך כדורי אש עליי. ברברי. החרב של אריאנה חדרה לתוך הלב שלו באופן חלק ויפהפה. הוא ירק דם והכתים את עצמו כשהוא צנח על האדמה. אז ג'רולד התעורר והסביר לנו איזו טעות עשינו...
