תשובה: שמו להם רגל
"אני לא בן אדם רע!", מיררה בבכי על שפת הנהר, מכה בעוצמה על המים כשבהם ניבטה השתקפותה, "אני לא! זה לא היה אמור לקרות ככה. הדברים יצאו משליטה, יותר מדי. . .. . אני לא בן אדם רע!". אריאנה (ארין בקיצור) דה מור(שם בדוי?) ישבה על שפת הנהר, ערומה ורועדת מקור לאחר הרחצה במי הנהר הקרים וניסתה להבין איך היא הפכה מאציל סוחר ומוכשר לאחת ששורפת כפר שלם של איכרים בתור נקמה: "נדמה היה שכל הבלגאן התחיל ביום שפגשתי את האנשים הללו (עוד פרטים, בעדכוני פורום קודמים) והקש ששבר את גב הגמל היה היממה האחרונה. הגענו חזרה למחנה פארקאמפ, להשיג צידה ולהתארגן, ג'רולד, המנהיג שלנו הלך לדבר עם ראש המחנה, ומצאנו אותו משותק, בעוד ראינו עורב בורח מהמקום. הגבירה ולדרין ואני רדפנו אחריו, כששמענו את אמדיאה צורחת ומיהרנו אליה חזרה. האספסוף של הכפר תפס אותה, באשמת פריצה לביתו של ראש העיר (מה שהיה נכון). ניסיתי לדבר איתם בהגיון, ואפילו הסכמתי לכניעה מכובדת, אך הגבירה ולדרין החליטה להטיל בהם קסמים. זה קומם אותם. מאוד. לאחר הצהרת כוונות איום מצידי, הם הסכימו לסגור אותנו בבית ולהמתין לאדון שלהם בשם אולבריין. " ארין עצרה את סדר המחשבות שלה, וקיללה בקול את אולבריין. "הטקטיקה שלי בלהשתלט על המצב, כללה הצהרה שמבחינתי אין לי בעיה שהכפריים ירצחו את אמדיאה ואת ולדרין, זו הייתה דרך להראות שאני אכן סייף חסר מעצורים ורחמים. אמדיאה נעלבה מהצגה זו, למרות שלדעתי הצלתי את חייה בכך. קשה לי שהיא כועסת עליי, הילדה הזו מזכירה לי את עצמי כשהייתי צעירה יותר, הייתי רוצה לעזור לה בשלבי ההתבגרות הקשים שבוודאי עוברים עליה במפגש עם העולם האמיתי. לאחר כשעה, האספסוף הזה החל לשרוף לנו את הבניין בו כלאו אותנו! בעזרת הרופא חילצתי משם את כולם, כולל ג'רולד המשותק וברחנו את המאהל שלנו. האספסוף רדף אחרינו, והכריח אותנו לנקוט באלימות. ולדרין הרדימה חלק, והטילה לי אור על הפגיון, שכשהשלכתי אותו, נראה כאילו אני מטיל כדורי אנרגיה. הרופא הסיח את דעתם של הנותרים, וולדרין הרדימה עוד קבוצה. הם החלו לסגת". ארין שוב עצרה. הזכרונות הבאים היו מבולבלים, לא סדורים, גועליים משהו, "אני זוכרת שהשלכתי פגיון בגבו של אחד מהם, והוא נפל. ולדרין ואני רדפנו אחריהם לכפר, וראינו שהם בורחים ממנו. מפחדים מאיתנו! מגיע להם! הם יראו מה קורה למי שמתעסק איתנו. לקחתי מוט בוער מהאסם הבוער והדלקתי בניין אחר. ועוד אחד, ועוד אחד. הדבר הבא שאני זוכרת הוא הבוקר, כשאני עומדת בלב כפר שאני שרפתי עד היסוד". היא עצרה וצעקה אל בבואתה בנהר: "זו לא הייתה אשמתי! אלו היו הכפריים שהפרו את ההסכם! הם ניסו להרוג אותנו! זה ג'רולד שהכניס אותנו למצב הזה! האדיוט שהלך לבדו! בטח לא אשמתי! זו ולדרין שהחליטה שמופע קסמים יהיה הדבר הנכון, במקום פתרון שלום דיפלומטי! היא דחפה אותי לעשות את זה! זו אשמתה! היא ואמדיאה, שלא יודעות לתפקד במצבי לחץ! הדם של הכפר הזה, על הידיים שלהן לא שלי! אני עשיתי את הדבר היחיד שהיה הגיוני לעשות! זו באמת לא הייתה אשמתי!" הבבואה בנהר לא ענתה, וארין הכתה במים בכעס, בזמן שדמעות יורדות על לחייה, היא קברה את פניה בידיה ומיררה בבכי. לאחר דקות ארוכות, בהן נרגעה, היא נעמדה: "ג'וליאן דה מור היה אציל מנומס ונעים הליכות. אני מבזה את שמו בהמשכת התרמית הזו, וזה משהו שלא אוכל לשאת. ג'וליאן דה מור לא אשם בהרס הכפר, תושבי הכפר דחפו אותי, לא את ג'וליאן לעשות את זה". היא לבשה בגדי מסע שחורים/אפורים וארזה את בגדי המוסקיטר של ג'וליאן, יחד עם כובע הנוצה המפואר, ויחד עם הזקן המזוייף ופנתה לחזור אל המחנה של החבורה. בעודה הולכת, המשיכה לשחזר את האירועים, "אחרי שהבוקר עלה על המחנה השרוף, הגיע רכוב על סוס, אולבריין האוויל, שהאשים אותנו במה שקרה ותקף את אמדיאה ואותי עם קסמי אש! נאלצתי להרוג אותו, בהגנה עצמית. שרפתי אותו יחד עם שאר הכפריים שהרגנו. זה הדבר הנכון לעשות, לא להשאיר את הגופות לעורבים". היא כבר הגיעה לטווח הראייה של החבורה, והיא ידעה שהם מופתעים לראות את הבגדים של ג'וליאן בידיה. היא ניגשה אל המדורה ששורפת את הגופות, דמעות זולגות על עיניה, כולה שונה מג'וליאן, עת היא לבושה בבגדים אפורים שחורים, ושערה בצבע החלודה פזור ומגיע קצת אחרי כתפיה, היא השליכה אל המדורה את בגדיו של ג'וליאן, את הזקן המזוייף, ואחרון את כובע הנוצה המפואר. ג'וליאן דה-מור מת בלילה יחד עם האנשים האלו, אמרה לעצמה בבכי, הביטה בשותפיה למסע ואמרה גם להם, "ג'וליאן דה מור מת אתמול בלילה. אתם יכולים לקרוא לי אריאנה". שאלה: איך נפלו גיבורים?
"אני לא בן אדם רע!", מיררה בבכי על שפת הנהר, מכה בעוצמה על המים כשבהם ניבטה השתקפותה, "אני לא! זה לא היה אמור לקרות ככה. הדברים יצאו משליטה, יותר מדי. . .. . אני לא בן אדם רע!". אריאנה (ארין בקיצור) דה מור(שם בדוי?) ישבה על שפת הנהר, ערומה ורועדת מקור לאחר הרחצה במי הנהר הקרים וניסתה להבין איך היא הפכה מאציל סוחר ומוכשר לאחת ששורפת כפר שלם של איכרים בתור נקמה: "נדמה היה שכל הבלגאן התחיל ביום שפגשתי את האנשים הללו (עוד פרטים, בעדכוני פורום קודמים) והקש ששבר את גב הגמל היה היממה האחרונה. הגענו חזרה למחנה פארקאמפ, להשיג צידה ולהתארגן, ג'רולד, המנהיג שלנו הלך לדבר עם ראש המחנה, ומצאנו אותו משותק, בעוד ראינו עורב בורח מהמקום. הגבירה ולדרין ואני רדפנו אחריו, כששמענו את אמדיאה צורחת ומיהרנו אליה חזרה. האספסוף של הכפר תפס אותה, באשמת פריצה לביתו של ראש העיר (מה שהיה נכון). ניסיתי לדבר איתם בהגיון, ואפילו הסכמתי לכניעה מכובדת, אך הגבירה ולדרין החליטה להטיל בהם קסמים. זה קומם אותם. מאוד. לאחר הצהרת כוונות איום מצידי, הם הסכימו לסגור אותנו בבית ולהמתין לאדון שלהם בשם אולבריין. " ארין עצרה את סדר המחשבות שלה, וקיללה בקול את אולבריין. "הטקטיקה שלי בלהשתלט על המצב, כללה הצהרה שמבחינתי אין לי בעיה שהכפריים ירצחו את אמדיאה ואת ולדרין, זו הייתה דרך להראות שאני אכן סייף חסר מעצורים ורחמים. אמדיאה נעלבה מהצגה זו, למרות שלדעתי הצלתי את חייה בכך. קשה לי שהיא כועסת עליי, הילדה הזו מזכירה לי את עצמי כשהייתי צעירה יותר, הייתי רוצה לעזור לה בשלבי ההתבגרות הקשים שבוודאי עוברים עליה במפגש עם העולם האמיתי. לאחר כשעה, האספסוף הזה החל לשרוף לנו את הבניין בו כלאו אותנו! בעזרת הרופא חילצתי משם את כולם, כולל ג'רולד המשותק וברחנו את המאהל שלנו. האספסוף רדף אחרינו, והכריח אותנו לנקוט באלימות. ולדרין הרדימה חלק, והטילה לי אור על הפגיון, שכשהשלכתי אותו, נראה כאילו אני מטיל כדורי אנרגיה. הרופא הסיח את דעתם של הנותרים, וולדרין הרדימה עוד קבוצה. הם החלו לסגת". ארין שוב עצרה. הזכרונות הבאים היו מבולבלים, לא סדורים, גועליים משהו, "אני זוכרת שהשלכתי פגיון בגבו של אחד מהם, והוא נפל. ולדרין ואני רדפנו אחריהם לכפר, וראינו שהם בורחים ממנו. מפחדים מאיתנו! מגיע להם! הם יראו מה קורה למי שמתעסק איתנו. לקחתי מוט בוער מהאסם הבוער והדלקתי בניין אחר. ועוד אחד, ועוד אחד. הדבר הבא שאני זוכרת הוא הבוקר, כשאני עומדת בלב כפר שאני שרפתי עד היסוד". היא עצרה וצעקה אל בבואתה בנהר: "זו לא הייתה אשמתי! אלו היו הכפריים שהפרו את ההסכם! הם ניסו להרוג אותנו! זה ג'רולד שהכניס אותנו למצב הזה! האדיוט שהלך לבדו! בטח לא אשמתי! זו ולדרין שהחליטה שמופע קסמים יהיה הדבר הנכון, במקום פתרון שלום דיפלומטי! היא דחפה אותי לעשות את זה! זו אשמתה! היא ואמדיאה, שלא יודעות לתפקד במצבי לחץ! הדם של הכפר הזה, על הידיים שלהן לא שלי! אני עשיתי את הדבר היחיד שהיה הגיוני לעשות! זו באמת לא הייתה אשמתי!" הבבואה בנהר לא ענתה, וארין הכתה במים בכעס, בזמן שדמעות יורדות על לחייה, היא קברה את פניה בידיה ומיררה בבכי. לאחר דקות ארוכות, בהן נרגעה, היא נעמדה: "ג'וליאן דה מור היה אציל מנומס ונעים הליכות. אני מבזה את שמו בהמשכת התרמית הזו, וזה משהו שלא אוכל לשאת. ג'וליאן דה מור לא אשם בהרס הכפר, תושבי הכפר דחפו אותי, לא את ג'וליאן לעשות את זה". היא לבשה בגדי מסע שחורים/אפורים וארזה את בגדי המוסקיטר של ג'וליאן, יחד עם כובע הנוצה המפואר, ויחד עם הזקן המזוייף ופנתה לחזור אל המחנה של החבורה. בעודה הולכת, המשיכה לשחזר את האירועים, "אחרי שהבוקר עלה על המחנה השרוף, הגיע רכוב על סוס, אולבריין האוויל, שהאשים אותנו במה שקרה ותקף את אמדיאה ואותי עם קסמי אש! נאלצתי להרוג אותו, בהגנה עצמית. שרפתי אותו יחד עם שאר הכפריים שהרגנו. זה הדבר הנכון לעשות, לא להשאיר את הגופות לעורבים". היא כבר הגיעה לטווח הראייה של החבורה, והיא ידעה שהם מופתעים לראות את הבגדים של ג'וליאן בידיה. היא ניגשה אל המדורה ששורפת את הגופות, דמעות זולגות על עיניה, כולה שונה מג'וליאן, עת היא לבושה בבגדים אפורים שחורים, ושערה בצבע החלודה פזור ומגיע קצת אחרי כתפיה, היא השליכה אל המדורה את בגדיו של ג'וליאן, את הזקן המזוייף, ואחרון את כובע הנוצה המפואר. ג'וליאן דה-מור מת בלילה יחד עם האנשים האלו, אמרה לעצמה בבכי, הביטה בשותפיה למסע ואמרה גם להם, "ג'וליאן דה מור מת אתמול בלילה. אתם יכולים לקרוא לי אריאנה". שאלה: איך נפלו גיבורים?