Sabre Runner
New member
בפשטות: קצר מדי.
אני רוצה לראות את זה הרבה יותר מורחב.
אני רוצה לראות את זה הרבה יותר מורחב.
תרגיל כתיבה - חלק ד'
- פותח הנושא Sabre Runner
- פורסם בתאריך
Painkiller1989
New member
זה אומנם קצר
אבל לדעתי זה מעביר את ההרגשה של המצב בו נמצאת הדמות, מצד שני אולי באמת אפשר היה להרחיב, וכנראה שאני לא היחיד שלא הבין שרצית גם את איך הם הגיע8 למצב הזה. ....................................................................................................................... ביקורת בונה תמיד יכולה לעזור
אבל לדעתי זה מעביר את ההרגשה של המצב בו נמצאת הדמות, מצד שני אולי באמת אפשר היה להרחיב, וכנראה שאני לא היחיד שלא הבין שרצית גם את איך הם הגיע8 למצב הזה. ....................................................................................................................... ביקורת בונה תמיד יכולה לעזור
הם קוראים לי
New member
תה יותר מכולם אמור לדעת
שקשה לי להתרכז כשמישהו עומד מאחורי עם חרב שלופה את הטייק הראשון עשיתי כשברקע היה את "ממלכת גן עדן" ולא היה לי הרבה זמן.
שקשה לי להתרכז כשמישהו עומד מאחורי עם חרב שלופה את הטייק הראשון עשיתי כשברקע היה את "ממלכת גן עדן" ולא היה לי הרבה זמן.
הם קוראים לי
New member
תה = אתה
הם קוראים לי
New member
take II
הסתכלתי מסביב, מולי באופק המדברי ראיתי ענן של חול גדל. ידעתי שלא אצליח לשרוד הרבה זמן. "חצי שעה" הם אמרו, "אנחנו צריכים מישהו שיתן לנו חצי שעה". התנדבתי, כשראיתי את הקבוצה האדירה שרצה לעברי, הבנתי שאם הם יזהו אותי אני אבוד, אני חייב לשמר את מעט הכח שנשאר לי. חיכיתי מאחורי גבעה עד שהם יכנסו לטווח שלי, השמש המדברית החמה התחילה לשקוע במערב. אשלייה פשוטה, על שניים מהימניים יותר - ביריונים, לא נראים כבעלי כוחות טלפתיים- נצנוץ קטן באופק המערבי ואחריו צלליות של קבוצה מתרחקת. זה עבד, הם האיטו ואז שינו כיוון! אני לא מאמין!!! אולי אני בכל זאת אשרוד כדי להגיע הביתה... לא, רגע אחד מהם עצר, הוא הסתובב לכיווני, לא! הוא זיהה אותי! כל הקבוצה עכשיו יודעת. רק עוד חמש דקות, רק עוד חמש דקות. אם רק היינו מקשיבים לתומס לא היינו במצב הזה בכלל! התחלתי לחשוב על לברוח, לקוות שהזמן יספיק להם ולהציל את עצמי. לא, נתתי להם את מילתי! פרצתי בבכי, הדמעות התייבשו לפני שהספיקו לזלוג כל הדרך במורד פניי, הגרון שלי התייבש לחלוטין 'לא! אתה חייב להתרכז!!' האשליייה הבאה תהיה יותר מסובכת, קמתי ונעמדתי מולם, הם היו רק במרחק של כ 300 מטרים, הרגשתי בנוחכות של כמה כוחות טלפתיים, או אולי אחד מאוד מאוד חזק - זה כבר לא משנה, אני חייב לעקב אותם. פתאום התווספו עוד כ 10 דמויות שלי במרחקים של כ3 מטרים אחת מן השנייה כולן על שיא הגובה של הדיונה. גיחכתי במרירות, יש סיכוי שזה יעבוד. הם התחילו לתקוף, יצאתי ממקום המסתור שלי והתחלתי לברוח, מהר ככל שגופי יכל לשאת אותי, חול המדבר נכנס לתוך נעליי והכביד על צעדיי, כל צעד הרגיש איטי כמו נצח. הדף העיף אותי לאוויר, אחריו גל של חום מלווה באור בוהק, הכל התחיל להטשטש, להאפיל. מול עיני ראיתי את הבית, את החברים, את כל מה שהשארתי מאחוריי. כל האשליות נעלמו.
הסתכלתי מסביב, מולי באופק המדברי ראיתי ענן של חול גדל. ידעתי שלא אצליח לשרוד הרבה זמן. "חצי שעה" הם אמרו, "אנחנו צריכים מישהו שיתן לנו חצי שעה". התנדבתי, כשראיתי את הקבוצה האדירה שרצה לעברי, הבנתי שאם הם יזהו אותי אני אבוד, אני חייב לשמר את מעט הכח שנשאר לי. חיכיתי מאחורי גבעה עד שהם יכנסו לטווח שלי, השמש המדברית החמה התחילה לשקוע במערב. אשלייה פשוטה, על שניים מהימניים יותר - ביריונים, לא נראים כבעלי כוחות טלפתיים- נצנוץ קטן באופק המערבי ואחריו צלליות של קבוצה מתרחקת. זה עבד, הם האיטו ואז שינו כיוון! אני לא מאמין!!! אולי אני בכל זאת אשרוד כדי להגיע הביתה... לא, רגע אחד מהם עצר, הוא הסתובב לכיווני, לא! הוא זיהה אותי! כל הקבוצה עכשיו יודעת. רק עוד חמש דקות, רק עוד חמש דקות. אם רק היינו מקשיבים לתומס לא היינו במצב הזה בכלל! התחלתי לחשוב על לברוח, לקוות שהזמן יספיק להם ולהציל את עצמי. לא, נתתי להם את מילתי! פרצתי בבכי, הדמעות התייבשו לפני שהספיקו לזלוג כל הדרך במורד פניי, הגרון שלי התייבש לחלוטין 'לא! אתה חייב להתרכז!!' האשליייה הבאה תהיה יותר מסובכת, קמתי ונעמדתי מולם, הם היו רק במרחק של כ 300 מטרים, הרגשתי בנוחכות של כמה כוחות טלפתיים, או אולי אחד מאוד מאוד חזק - זה כבר לא משנה, אני חייב לעקב אותם. פתאום התווספו עוד כ 10 דמויות שלי במרחקים של כ3 מטרים אחת מן השנייה כולן על שיא הגובה של הדיונה. גיחכתי במרירות, יש סיכוי שזה יעבוד. הם התחילו לתקוף, יצאתי ממקום המסתור שלי והתחלתי לברוח, מהר ככל שגופי יכל לשאת אותי, חול המדבר נכנס לתוך נעליי והכביד על צעדיי, כל צעד הרגיש איטי כמו נצח. הדף העיף אותי לאוויר, אחריו גל של חום מלווה באור בוהק, הכל התחיל להטשטש, להאפיל. מול עיני ראיתי את הבית, את החברים, את כל מה שהשארתי מאחוריי. כל האשליות נעלמו.
הם קוראים לי
New member
ביקורת בונה תתקבל בברכה!
הם קוראים לי
New member
take III למרות שלא נתתם ביקורת
"אין שום ברירה" אמר רוב "מישהו חייב להשאר ולעקב אותם, אם לא, הכל היה לחינם" כולנו היינו מותשים, לא היה אחד בינינו עם הרבה סיכויים לשרוד נגדם. לא הפסקנו לרוץ לרגע. "אני אשאר" אמרתי, אפילו אני הייתי מופתע. "אני יכול לרוץ יותר מהר מכל אחד מכם, וחוץ מזה, יש לי רעיון שאולי יצליח" "ריי" הוא אמר, "אחרי שהשמש תשקע, תראה פס של אור חוצה את השמים, אז תדע שאנחנו בטוחים" הסתכלתי לכיוונם, הם כבר היו נקודות שחורות בצפון, בכיוון השני ראיתי ענן של חול גדל, הם מתקרבים. ישבתי מאחורי דיונה וחיכיתי שהם יגיעו לטווח סביר, בנתיים לנוח לאגור כוחות, השמש המדברית החמה התקרבה לאופק. "תבטיח לי שתחזור אלי" אמרה יסמין והתחבקנו ארוכות, "אני מבטיח, אני אחזור" עוד חיבוק קצר והלכתי, בדלת הסתובבתי וראיתי דמעה זולגת על לחייה. "אני מבטיח" אמרתי שוב ויצאתי. גרגירי חול מלווים ברוח חמה פגעו בפניי והעירו אותי מהחלום שנראה עכשיו רחוק מתמיד, ענן החול היה כבר כמעט בטווח, היה אפשר לזהות דמויות בתוכו, השמש המשיכה במסעה המייגע אל עבר האדמה. אשלייה פשוטה, על שניים מהימניים יותר - ביריונים, לא נראים כבעלי כוחות טלפתיים- נצנוץ קטן באופק המערבי ואחריו צלליות של קבוצה מתרחקת. זה עבד, הם האיטו ואז שינו כיוון! אני לא מאמין!!! אולי אני בכל זאת אשרוד כדי להגיע הביתה, ליסמין... לא, רגע אחד מהם עצר, הוא הסתובב לכיווני, לא! הוא זיהה אותי! כל הקבוצה עכשיו יודעת, רק עוד קצת, והשמש תשקע, רק עוד קצת. התחלתי לחשוב על לברוח, לקוות שהזמן יספיק להם ולהציל את עצמי. לא, נתתי להם את מילתי! פרצתי בבכי, הדמעות התייבשו לפני שהספיקו לזלוג כל הדרך במורד פניי, הגרון שלי התייבש לחלוטין, אחזתי בתליון שעל צווארי, הבטחתי ליסמין שלא אוריד אותו, היא אמרה שהוא ישמור עליי. 'אתה חייב להתרכז!!' האשליייה הבאה תהיה יותר מסובכת, קמתי ונעמדתי מולם, הם היו רק במרחק של כ 300 מטרים, הרגשתי בנוחכות של כמה כוחות טלפתיים, או אולי אחד מאוד מאוד חזק - זה כבר לא משנה, אני חייב לעקב אותם. פתאום התווספו עוד כ 10 דמויות שלי במרחקים של כ3 מטרים אחת מן השנייה כולן על שיא הגובה של הדיונה. גיחכתי במרירות, יש סיכוי שזה יעבוד. החושך שהתחיל לעטוף את המדבר הופרע בידי סדרת פיצוצים בצבעים שונים ובצורות שנות, ואז פתאום, פס של אור בוהק חצה את השמיים, זה היה הסימן, יצאתי ממקום המסתור שלי והתחלתי לברוח, מהר ככל שגופי יכל לשאת אותי, חול המדבר נכנס לתוך נעליי והכביד על צעדיי, כל צעד הרגיש איטי כמו נצח, כל דיונה שעברתי קירבה אותי למבטחים וליסמין שלי. רעשי פיצוצים מסביבי הבהירו לי שהם כבר גילו אותי, אסור לי להפסיק. הדף העיף אותי לאוויר, אחריו גל של חום מלווה באור בוהק, הכל התחיל להטשטש, להאפיל. מול עיני ראיתי את הבית, את החברים, ויותר מכל, את פניה של יסמין. "אני מצטער" קראתי בלי קול אל מרחבי המדבר הצונן, "אני מצטער".
"אין שום ברירה" אמר רוב "מישהו חייב להשאר ולעקב אותם, אם לא, הכל היה לחינם" כולנו היינו מותשים, לא היה אחד בינינו עם הרבה סיכויים לשרוד נגדם. לא הפסקנו לרוץ לרגע. "אני אשאר" אמרתי, אפילו אני הייתי מופתע. "אני יכול לרוץ יותר מהר מכל אחד מכם, וחוץ מזה, יש לי רעיון שאולי יצליח" "ריי" הוא אמר, "אחרי שהשמש תשקע, תראה פס של אור חוצה את השמים, אז תדע שאנחנו בטוחים" הסתכלתי לכיוונם, הם כבר היו נקודות שחורות בצפון, בכיוון השני ראיתי ענן של חול גדל, הם מתקרבים. ישבתי מאחורי דיונה וחיכיתי שהם יגיעו לטווח סביר, בנתיים לנוח לאגור כוחות, השמש המדברית החמה התקרבה לאופק. "תבטיח לי שתחזור אלי" אמרה יסמין והתחבקנו ארוכות, "אני מבטיח, אני אחזור" עוד חיבוק קצר והלכתי, בדלת הסתובבתי וראיתי דמעה זולגת על לחייה. "אני מבטיח" אמרתי שוב ויצאתי. גרגירי חול מלווים ברוח חמה פגעו בפניי והעירו אותי מהחלום שנראה עכשיו רחוק מתמיד, ענן החול היה כבר כמעט בטווח, היה אפשר לזהות דמויות בתוכו, השמש המשיכה במסעה המייגע אל עבר האדמה. אשלייה פשוטה, על שניים מהימניים יותר - ביריונים, לא נראים כבעלי כוחות טלפתיים- נצנוץ קטן באופק המערבי ואחריו צלליות של קבוצה מתרחקת. זה עבד, הם האיטו ואז שינו כיוון! אני לא מאמין!!! אולי אני בכל זאת אשרוד כדי להגיע הביתה, ליסמין... לא, רגע אחד מהם עצר, הוא הסתובב לכיווני, לא! הוא זיהה אותי! כל הקבוצה עכשיו יודעת, רק עוד קצת, והשמש תשקע, רק עוד קצת. התחלתי לחשוב על לברוח, לקוות שהזמן יספיק להם ולהציל את עצמי. לא, נתתי להם את מילתי! פרצתי בבכי, הדמעות התייבשו לפני שהספיקו לזלוג כל הדרך במורד פניי, הגרון שלי התייבש לחלוטין, אחזתי בתליון שעל צווארי, הבטחתי ליסמין שלא אוריד אותו, היא אמרה שהוא ישמור עליי. 'אתה חייב להתרכז!!' האשליייה הבאה תהיה יותר מסובכת, קמתי ונעמדתי מולם, הם היו רק במרחק של כ 300 מטרים, הרגשתי בנוחכות של כמה כוחות טלפתיים, או אולי אחד מאוד מאוד חזק - זה כבר לא משנה, אני חייב לעקב אותם. פתאום התווספו עוד כ 10 דמויות שלי במרחקים של כ3 מטרים אחת מן השנייה כולן על שיא הגובה של הדיונה. גיחכתי במרירות, יש סיכוי שזה יעבוד. החושך שהתחיל לעטוף את המדבר הופרע בידי סדרת פיצוצים בצבעים שונים ובצורות שנות, ואז פתאום, פס של אור בוהק חצה את השמיים, זה היה הסימן, יצאתי ממקום המסתור שלי והתחלתי לברוח, מהר ככל שגופי יכל לשאת אותי, חול המדבר נכנס לתוך נעליי והכביד על צעדיי, כל צעד הרגיש איטי כמו נצח, כל דיונה שעברתי קירבה אותי למבטחים וליסמין שלי. רעשי פיצוצים מסביבי הבהירו לי שהם כבר גילו אותי, אסור לי להפסיק. הדף העיף אותי לאוויר, אחריו גל של חום מלווה באור בוהק, הכל התחיל להטשטש, להאפיל. מול עיני ראיתי את הבית, את החברים, ויותר מכל, את פניה של יסמין. "אני מצטער" קראתי בלי קול אל מרחבי המדבר הצונן, "אני מצטער".
Sabre Runner
New member
הרבה יותר טוב.
יש עוד מה לעבוד על בניית פסקאות אבל אני לא רוצה להסיט את הפורום הזה יותר מדי אל 'כותבי מד"ב ופנטזיה'. חוץ מזה, בהחלט השגת את המטרה מבחינתי. אבל לפי דעתי השגת רק חצי ממנה. את עניין הדמות כיסית טוב מאוד, למרות שמעט יותר רקע היה יותר טוב, אבל גם האווירה חשובה. זה מה שאני מנסה בעיקר להדגיש: האוויר, הריחות, הצלילים, כל אלה משפיעים על הדמות בכל רגע נתון וכל אלה מוסיפים לאמינות של המצב.
יש עוד מה לעבוד על בניית פסקאות אבל אני לא רוצה להסיט את הפורום הזה יותר מדי אל 'כותבי מד"ב ופנטזיה'. חוץ מזה, בהחלט השגת את המטרה מבחינתי. אבל לפי דעתי השגת רק חצי ממנה. את עניין הדמות כיסית טוב מאוד, למרות שמעט יותר רקע היה יותר טוב, אבל גם האווירה חשובה. זה מה שאני מנסה בעיקר להדגיש: האוויר, הריחות, הצלילים, כל אלה משפיעים על הדמות בכל רגע נתון וכל אלה מוסיפים לאמינות של המצב.
הם קוראים לי
New member
IV
"אין שום ברירה" אמר רוב "מישהו חייב להשאר ולעקב אותם, אם לא, הכל היה לחינם" כולנו היינו מותשים, לא היה אחד בינינו עם הרבה סיכויים לשרוד נגדם. לא הפסקנו לרוץ לרגע. "אני אשאר" אמרתי, אפילו אני הייתי מופתע. "אני יכול לרוץ יותר מהר מכל אחד מכם, וחוץ מזה, יש לי רעיון שאולי יצליח" "ריי" אמר האיש הגדול, "אחרי שהשמש תשקע, תראה פס של אור חוצה את השמים, אז תדע שאנחנו בטוחים" הסתכלתי לכיוונם, הם כבר היו נקודות שחורות בצפון, בכיוון השני ראיתי ענן של חול גדל, הם מתקרבים. ישבתי מאחורי דיונה וחיכיתי שהם יגיעו לטווח סביר, בנתיים לנוח לאגור כוחות, החום היה כמעט בלתי נסבל והאוויר היבש שאב את כל הלחות מגרוני, השמש המדברית התקרבה לאופק. "תבטיח לי שתחזור אלי" אמרה יסמין והתחבקנו ארוכות, הריח המתוק של שיערה מילא את אפי "אני מבטיח, אני אחזור" עוד חיבוק קצר והלכתי, בדלת הסתובבתי וראיתי דמעה זולגת על לחייה. "אני מבטיח" אמרתי שוב ויצאתי. גרגירי חול מלווים ברוח חמה פגעו בפניי והעירו אותי מהחלום שנראה עכשיו רחוק מתמיד, לבי פעם בקצב מטורף ובכח אדיר, ענן החול היה כבר כמעט בטווח, היה אפשר לזהות דמויות בתוכו, השמש המשיכה במסעה המייגע אל עבר האדמה וצבע השמיים התחיל להשתנות לכתום. אשלייה פשוטה, על שניים מהימניים יותר - ביריונים, לא נראים כבעלי כוחות טלפתיים- נצנוץ קטן באופק המערבי ואחריו צלליות של קבוצה מתרחקת. זה עבד, הם האיטו ואז שינו כיוון! אני לא מאמין!!! אולי אני בכל זאת אשרוד כדי להגיע הביתה, ליסמין... לא, רגע אחד מהם עצר, הוא הסתובב לכיווני, לא! הוא זיהה אותי! כל הקבוצה עכשיו יודעת, רק עוד קצת, והשמש תשקע, השמיים כבר אדומים, רק עוד קצת. התחלתי לחשוב על לברוח, לקוות שהזמן יספיק להם ולהציל את עצמי. לא, נתתי להם את מילתי! פרצתי בבכי, הדמעות התייבשו לפני שהספיקו לזלוג כל הדרך במורד פניי, השמיים כבר תפסו גוון כהה של סגול, הגרון שלי כאב מיובש, אחזתי בתליון שעל צווארי, הבטחתי ליסמין שלא אוריד אותו, היא אמרה שהוא ישמור עליי. 'אתה חייב להתרכז!!' האשליייה הבאה תהיה יותר מסובכת, קמתי ונעמדתי מולם, הם היו רק במרחק של כ-300 מטרים, הרגשתי בנוחכות של כמה כוחות טלפתיים, או אולי אחד מאוד מאוד חזק - זה כבר לא משנה, אני חייב לעקב אותם. פתאום התווספו עוד כ-10 דמויות שלי במרחקים של כ-3 מטרים אחת מן השנייה כולן על שיא הגובה של הדיונה. גיחכתי במרירות, יש סיכוי שזה יעבוד. החושך שהתחיל לעטוף את המדבר הופרע בידי סדרת פיצוצים בצבעים שונים ובצורות שנות, ואז פתאום, פס של אור בוהק חצה את השמיים, זה היה הסימן, יצאתי ממקום המסתור שלי והתחלתי לברוח, לרוץ, מהר ככל שגופי יכל לשאת אותי, חול המדבר נכנס לתוך נעליי והכביד על צעדיי, כל צעד הרגיש איטי כמו נצח, כל דיונה שעברתי קירבה אותי למבטחים וליסמין שלי. רעשי פיצוצים מסביבי הבהירו לי שהם כבר גילו אותי, חול התעופף לכל עבר, פוגע בי ונכנס לעייני, אסור לי להפסיק. עוד דיונה לעבור, ועוד אחת, רק לא להפסיק לרוץ. הדף העיף אותי לאוויר, אחריו גל של חום מלווה באור בוהק, רעש אדיר וריח נורא של שיער ובשר חרוך. לא היה כאב, כלום, הכל התחיל להטשטש, להאפיל. מול עיני ראיתי את הבית, את החברים, ויותר מכל, את פניה של יסמין. "אני מצטער" יבבתי בלי קול אל מרחבי המדבר הצונן, "אני מצטער".
"אין שום ברירה" אמר רוב "מישהו חייב להשאר ולעקב אותם, אם לא, הכל היה לחינם" כולנו היינו מותשים, לא היה אחד בינינו עם הרבה סיכויים לשרוד נגדם. לא הפסקנו לרוץ לרגע. "אני אשאר" אמרתי, אפילו אני הייתי מופתע. "אני יכול לרוץ יותר מהר מכל אחד מכם, וחוץ מזה, יש לי רעיון שאולי יצליח" "ריי" אמר האיש הגדול, "אחרי שהשמש תשקע, תראה פס של אור חוצה את השמים, אז תדע שאנחנו בטוחים" הסתכלתי לכיוונם, הם כבר היו נקודות שחורות בצפון, בכיוון השני ראיתי ענן של חול גדל, הם מתקרבים. ישבתי מאחורי דיונה וחיכיתי שהם יגיעו לטווח סביר, בנתיים לנוח לאגור כוחות, החום היה כמעט בלתי נסבל והאוויר היבש שאב את כל הלחות מגרוני, השמש המדברית התקרבה לאופק. "תבטיח לי שתחזור אלי" אמרה יסמין והתחבקנו ארוכות, הריח המתוק של שיערה מילא את אפי "אני מבטיח, אני אחזור" עוד חיבוק קצר והלכתי, בדלת הסתובבתי וראיתי דמעה זולגת על לחייה. "אני מבטיח" אמרתי שוב ויצאתי. גרגירי חול מלווים ברוח חמה פגעו בפניי והעירו אותי מהחלום שנראה עכשיו רחוק מתמיד, לבי פעם בקצב מטורף ובכח אדיר, ענן החול היה כבר כמעט בטווח, היה אפשר לזהות דמויות בתוכו, השמש המשיכה במסעה המייגע אל עבר האדמה וצבע השמיים התחיל להשתנות לכתום. אשלייה פשוטה, על שניים מהימניים יותר - ביריונים, לא נראים כבעלי כוחות טלפתיים- נצנוץ קטן באופק המערבי ואחריו צלליות של קבוצה מתרחקת. זה עבד, הם האיטו ואז שינו כיוון! אני לא מאמין!!! אולי אני בכל זאת אשרוד כדי להגיע הביתה, ליסמין... לא, רגע אחד מהם עצר, הוא הסתובב לכיווני, לא! הוא זיהה אותי! כל הקבוצה עכשיו יודעת, רק עוד קצת, והשמש תשקע, השמיים כבר אדומים, רק עוד קצת. התחלתי לחשוב על לברוח, לקוות שהזמן יספיק להם ולהציל את עצמי. לא, נתתי להם את מילתי! פרצתי בבכי, הדמעות התייבשו לפני שהספיקו לזלוג כל הדרך במורד פניי, השמיים כבר תפסו גוון כהה של סגול, הגרון שלי כאב מיובש, אחזתי בתליון שעל צווארי, הבטחתי ליסמין שלא אוריד אותו, היא אמרה שהוא ישמור עליי. 'אתה חייב להתרכז!!' האשליייה הבאה תהיה יותר מסובכת, קמתי ונעמדתי מולם, הם היו רק במרחק של כ-300 מטרים, הרגשתי בנוחכות של כמה כוחות טלפתיים, או אולי אחד מאוד מאוד חזק - זה כבר לא משנה, אני חייב לעקב אותם. פתאום התווספו עוד כ-10 דמויות שלי במרחקים של כ-3 מטרים אחת מן השנייה כולן על שיא הגובה של הדיונה. גיחכתי במרירות, יש סיכוי שזה יעבוד. החושך שהתחיל לעטוף את המדבר הופרע בידי סדרת פיצוצים בצבעים שונים ובצורות שנות, ואז פתאום, פס של אור בוהק חצה את השמיים, זה היה הסימן, יצאתי ממקום המסתור שלי והתחלתי לברוח, לרוץ, מהר ככל שגופי יכל לשאת אותי, חול המדבר נכנס לתוך נעליי והכביד על צעדיי, כל צעד הרגיש איטי כמו נצח, כל דיונה שעברתי קירבה אותי למבטחים וליסמין שלי. רעשי פיצוצים מסביבי הבהירו לי שהם כבר גילו אותי, חול התעופף לכל עבר, פוגע בי ונכנס לעייני, אסור לי להפסיק. עוד דיונה לעבור, ועוד אחת, רק לא להפסיק לרוץ. הדף העיף אותי לאוויר, אחריו גל של חום מלווה באור בוהק, רעש אדיר וריח נורא של שיער ובשר חרוך. לא היה כאב, כלום, הכל התחיל להטשטש, להאפיל. מול עיני ראיתי את הבית, את החברים, ויותר מכל, את פניה של יסמין. "אני מצטער" יבבתי בלי קול אל מרחבי המדבר הצונן, "אני מצטער".
הם קוראים לי
New member
תודה ../images/Emo9.gif
0Pandemonium0
New member
חזק.../images/Emo45.gif
0Pandemonium0
New member
הו, לעזאזל.
הו, לעזאזל. הוא ידע שזה יקרה, הוא ידע מאז שהעיניים השחורות שלו נחו על הפנים המכוערות האלה ברכבת, הוא ידע מאז ששמע את הקול משום מקום מספר בדיחה לא מצחיקה, ושני קולות צחקו. לא הוא, הוא ידע. ועכשיו, מה עכשיו? עכשיו הוא תקוע ביער מחורבן וה"שותף" שלו נעלם. נעלם עם התליון והותיר אותו מאחור! האלפים, או מה שהיצורים הארורים האלה לא יהיו, שרצו שם בהמוניהם. וכעת שמע את צעדיהם מתקרבים ואת קשתותיהם נדרכות. איך לעזאזל הוא הגיע למצב הזה? זה נראה נורא פשוט בהתחלה: הוא היה נער צעיר, זהוב שיער, שבו נתקל ברכבת ואשר הציע לו עזרה בתמורה לעושר רב. התליון של פוראס יכול להפוך אותך לבלתי-נראה לחלוטין. חפץ קסום, כך אומרים. והוא שווה הון! הון! הו, איזה טיפש היה שהתפתה, וכעת ברח הנער עם התליון ועם ההון והותיר אותו מאחור. והוא גמר אומר בליבו שאם שוב ייראה את אותו טיפש, יהרוג אותו מיד! רגלו נחתה בשלולית והשפריצה מים עכורים על הסחבות שלבש על גופו, שהכבידו עליו כעת. חץ ננעץ בעץ מולו והוא ידע שפספס אותו אך בסנטימטרים. הוא לא עצר כדי לחשוב על כך, רק המשיך להתקדם. מאחוריו שמע אותם מתקדמים, צועקים, צווחים, מצחקקים. חצים שרקו באוויר. הסחבות הכהות הכבידו עליו והוא הזיע תחתיהן, מתאמץ להמשיך לרוץ. על זקיפות קומתו ויתר מזמן, וכעת דידה ביער בגב כפוף והתנשף, רק מנסה לאבד אותם. אבל איך אתה יכול לאבד את היצור שרודף אחריך, כאשר היצור שרודף אחריך הוא היער עצמו?! לרגע עצר כדי להסדיר את נשימתו ותהה האם הם באמת אותם אלפים עליהם מספרים באגדות: כאשר ילד מן הכפר נעלם, עליך להאשים את האלפים על שלקחו אותו. כאשר סחרת בחפץ כלשהו וגילית שכספי המחירה נעלמו, זהו כספם המתעתע של האלפים. כאשר רכבות הנושאות זהב וכסף ומתכות יקרות נאלצות לעצור באמצע היער לתיקונים בלתי צפויים, והעובדים מספרים על צרחות בלהה ועל צלליות שחורות הנעות בין העצים בחשכת הלילה, דע לך שאלה האלפים, ילדי. חץ ננעץ ממש ליד כף-רגלו והוא התנער מן המחשבות ומיהר קדימה. מזוויות עיניו היה יכול לראות אותם כעת: מזנקים מעץ לעץ, מצחקקים, מאושרים. כמובן, הטרף שלהם היה בידיהם, לכוד. כעת היה זה רק משחק. משחק שאתה עומד להפסיד בו, וולף ידידי. חץ בעל ראש משונן קרע את שריר ירכו והקיז דם על רגלו. הסחבות נעשו כהות במקום הפגיעה וטיפות אדומות צנחו אל הקרקע. לעזאזל, הכאב! החצים שלהם נועדו במיוחד כדי לגרום לך סבל, האלפים הארורים! וכעת אתה גם משאיר מאחוריך נתיב של דם שיוביל אותם ישר אליך! לרגע כמעט צחק. נתיב של דם שיובילם אליך? הרי הם כבר כאן, מעליך, מסביבך! בכל מקום! חץ נוסף, בין שכמותיו. מזלו היה זה שגלימתו הייתה עבה מספיק והחץ לא ננעץ עמוק מדי, אחרת היה כבר מת. הוא נכנס למים עכורים והתקדמותו הואטה. הם הגיעו כעת עד לברכיו. הוא היה מודע במעומעם לדברים שזוחלים בין רגליו. כל שרצה עכשיו היה לצאת מכאן. לברוח! להסתלק! יד חזקה הונחתה על עורפו והוא נדחף כלפי מטה עד ששקע ראשו במים. וולף התנער והברדס שכיסה את ראשו נפל מעליו, משחרר את רעמתו השחורה הפרועה שהתנופפה לכל עבר. היצור שמעליו דחף אותו מטה והוא נפל על ארבע, ראשו בתוך המים. הוא הרגיש ידיים נוספות אוחזות בו. המים נעשו אדומים מדמו והאוויר שבריאותיו אזל. עיניו היו עצומות כדי למנוע מן המים העכורים לחדור אליהן, אך מבעד לחרכים שתחת לעפעפיו היה יכול לראות בועות אוויר מתפוצצות סביבו. בועות האוויר שלו, האוויר שבורח. הו, שארדן, אני זקוק לך עכשיו. מה שלא עשית לי אז, עשה שזה יפעל גם הפעם. חלץ אותי מכאן, יצור מכוער וסדיסטי שכמוך, והמוות שלך יידחה. העולם החל להיעשות מטושטש תחת מי הביצה המעופשים. הריח גרם לו לבחילה. שארדן! צרח ללא קול. שחרר אותי עכשיו, והנח לי להיפטר מן היצורים המבחילים! שחרר אותי! הוא הרגיש את התחושה המוכרת מדי של שריריו תופחים. הם נמתחו לאורכם ולרוחבם, והדבר כאב. הוא פתח את פיו וצרח, בולע מים ומשתנק. היד על עורפו לא הרפתה. ציפורניו ידיו הארוכות ממילא התארכו עוד יותר, סחבותיו ספוגות המים נקרעו. ריר נפלט מפיו אל תוך המים, הוא הרגיש את הזעם עוטף אותו. זעם שעמעם כל תבונה אנושית שהייתה בו או לא הייתה בו. אגרופיו נקמצו והציפורניים ננעצו בכפות-ידיו. הוא הביט בהם וראה שהן מכוסים בשיערות שחורות. הוא הרגיש את איברו מתקשח, כמו תמיד. הכאב פסק. הוא היה חופשי. החיה הגדולה הזדקפה בשאגה, מנופפת בידיה. היצורים שנתלו עליה נזרקו לצדדים, אך השלישי נותר תלוי על עורפה. המים שבהם עמדה היו מלוכלכים מדם, מבוץ ומריר. היא שלחה את ידיה לאחור, נעצה את ציפורניה בגבו ותלשה אותו מעליה, נוגסת בו. היצורים האחרים עמדו סביבם, קשתותיהם דרוכות ונותרות דרוכות. הם היו המומים. הקבצן הנכה שאחריו רדפו הגיח כעת מתוך המים כמפלצת נוראה, שחורה ושעירה, ושאגתה החרידה את היער. כן, כעת היה חופשי, והיו עוד רבים שעליו להרוג לפני שיוכל לנוח שוב.
הו, לעזאזל. הוא ידע שזה יקרה, הוא ידע מאז שהעיניים השחורות שלו נחו על הפנים המכוערות האלה ברכבת, הוא ידע מאז ששמע את הקול משום מקום מספר בדיחה לא מצחיקה, ושני קולות צחקו. לא הוא, הוא ידע. ועכשיו, מה עכשיו? עכשיו הוא תקוע ביער מחורבן וה"שותף" שלו נעלם. נעלם עם התליון והותיר אותו מאחור! האלפים, או מה שהיצורים הארורים האלה לא יהיו, שרצו שם בהמוניהם. וכעת שמע את צעדיהם מתקרבים ואת קשתותיהם נדרכות. איך לעזאזל הוא הגיע למצב הזה? זה נראה נורא פשוט בהתחלה: הוא היה נער צעיר, זהוב שיער, שבו נתקל ברכבת ואשר הציע לו עזרה בתמורה לעושר רב. התליון של פוראס יכול להפוך אותך לבלתי-נראה לחלוטין. חפץ קסום, כך אומרים. והוא שווה הון! הון! הו, איזה טיפש היה שהתפתה, וכעת ברח הנער עם התליון ועם ההון והותיר אותו מאחור. והוא גמר אומר בליבו שאם שוב ייראה את אותו טיפש, יהרוג אותו מיד! רגלו נחתה בשלולית והשפריצה מים עכורים על הסחבות שלבש על גופו, שהכבידו עליו כעת. חץ ננעץ בעץ מולו והוא ידע שפספס אותו אך בסנטימטרים. הוא לא עצר כדי לחשוב על כך, רק המשיך להתקדם. מאחוריו שמע אותם מתקדמים, צועקים, צווחים, מצחקקים. חצים שרקו באוויר. הסחבות הכהות הכבידו עליו והוא הזיע תחתיהן, מתאמץ להמשיך לרוץ. על זקיפות קומתו ויתר מזמן, וכעת דידה ביער בגב כפוף והתנשף, רק מנסה לאבד אותם. אבל איך אתה יכול לאבד את היצור שרודף אחריך, כאשר היצור שרודף אחריך הוא היער עצמו?! לרגע עצר כדי להסדיר את נשימתו ותהה האם הם באמת אותם אלפים עליהם מספרים באגדות: כאשר ילד מן הכפר נעלם, עליך להאשים את האלפים על שלקחו אותו. כאשר סחרת בחפץ כלשהו וגילית שכספי המחירה נעלמו, זהו כספם המתעתע של האלפים. כאשר רכבות הנושאות זהב וכסף ומתכות יקרות נאלצות לעצור באמצע היער לתיקונים בלתי צפויים, והעובדים מספרים על צרחות בלהה ועל צלליות שחורות הנעות בין העצים בחשכת הלילה, דע לך שאלה האלפים, ילדי. חץ ננעץ ממש ליד כף-רגלו והוא התנער מן המחשבות ומיהר קדימה. מזוויות עיניו היה יכול לראות אותם כעת: מזנקים מעץ לעץ, מצחקקים, מאושרים. כמובן, הטרף שלהם היה בידיהם, לכוד. כעת היה זה רק משחק. משחק שאתה עומד להפסיד בו, וולף ידידי. חץ בעל ראש משונן קרע את שריר ירכו והקיז דם על רגלו. הסחבות נעשו כהות במקום הפגיעה וטיפות אדומות צנחו אל הקרקע. לעזאזל, הכאב! החצים שלהם נועדו במיוחד כדי לגרום לך סבל, האלפים הארורים! וכעת אתה גם משאיר מאחוריך נתיב של דם שיוביל אותם ישר אליך! לרגע כמעט צחק. נתיב של דם שיובילם אליך? הרי הם כבר כאן, מעליך, מסביבך! בכל מקום! חץ נוסף, בין שכמותיו. מזלו היה זה שגלימתו הייתה עבה מספיק והחץ לא ננעץ עמוק מדי, אחרת היה כבר מת. הוא נכנס למים עכורים והתקדמותו הואטה. הם הגיעו כעת עד לברכיו. הוא היה מודע במעומעם לדברים שזוחלים בין רגליו. כל שרצה עכשיו היה לצאת מכאן. לברוח! להסתלק! יד חזקה הונחתה על עורפו והוא נדחף כלפי מטה עד ששקע ראשו במים. וולף התנער והברדס שכיסה את ראשו נפל מעליו, משחרר את רעמתו השחורה הפרועה שהתנופפה לכל עבר. היצור שמעליו דחף אותו מטה והוא נפל על ארבע, ראשו בתוך המים. הוא הרגיש ידיים נוספות אוחזות בו. המים נעשו אדומים מדמו והאוויר שבריאותיו אזל. עיניו היו עצומות כדי למנוע מן המים העכורים לחדור אליהן, אך מבעד לחרכים שתחת לעפעפיו היה יכול לראות בועות אוויר מתפוצצות סביבו. בועות האוויר שלו, האוויר שבורח. הו, שארדן, אני זקוק לך עכשיו. מה שלא עשית לי אז, עשה שזה יפעל גם הפעם. חלץ אותי מכאן, יצור מכוער וסדיסטי שכמוך, והמוות שלך יידחה. העולם החל להיעשות מטושטש תחת מי הביצה המעופשים. הריח גרם לו לבחילה. שארדן! צרח ללא קול. שחרר אותי עכשיו, והנח לי להיפטר מן היצורים המבחילים! שחרר אותי! הוא הרגיש את התחושה המוכרת מדי של שריריו תופחים. הם נמתחו לאורכם ולרוחבם, והדבר כאב. הוא פתח את פיו וצרח, בולע מים ומשתנק. היד על עורפו לא הרפתה. ציפורניו ידיו הארוכות ממילא התארכו עוד יותר, סחבותיו ספוגות המים נקרעו. ריר נפלט מפיו אל תוך המים, הוא הרגיש את הזעם עוטף אותו. זעם שעמעם כל תבונה אנושית שהייתה בו או לא הייתה בו. אגרופיו נקמצו והציפורניים ננעצו בכפות-ידיו. הוא הביט בהם וראה שהן מכוסים בשיערות שחורות. הוא הרגיש את איברו מתקשח, כמו תמיד. הכאב פסק. הוא היה חופשי. החיה הגדולה הזדקפה בשאגה, מנופפת בידיה. היצורים שנתלו עליה נזרקו לצדדים, אך השלישי נותר תלוי על עורפה. המים שבהם עמדה היו מלוכלכים מדם, מבוץ ומריר. היא שלחה את ידיה לאחור, נעצה את ציפורניה בגבו ותלשה אותו מעליה, נוגסת בו. היצורים האחרים עמדו סביבם, קשתותיהם דרוכות ונותרות דרוכות. הם היו המומים. הקבצן הנכה שאחריו רדפו הגיח כעת מתוך המים כמפלצת נוראה, שחורה ושעירה, ושאגתה החרידה את היער. כן, כעת היה חופשי, והיו עוד רבים שעליו להרוג לפני שיוכל לנוח שוב.
0Pandemonium0
New member
תמיד אהבתי את הדמות שלו.../images/Emo13.gif
Sabre Runner
New member
Two Thumbs Up!
אבל איך לכל הרוחות הוא מריח דרך המים? פעם אחרונה שאני ניסיתי את זה, כמעט נחנקתי.
אבל איך לכל הרוחות הוא מריח דרך המים? פעם אחרונה שאני ניסיתי את זה, כמעט נחנקתי.
0Pandemonium0
New member
תודה לכולם על התגובות../images/Emo13.gif בקשר אליך,
לא ניסית טוב.
לא ניסית טוב.
טיוטה ראשונה
למה זה קורה לי? שאל טוני "האק" בארון את עצמו בזמן שהוא מביט על מד הכוח בנפצר שלו, ורואה שהוא מהבהב על הפס הכתום, מה שאומר שבקרוב תגמר לו התחמושת. זה היה השבוע הכי גרוע אי פעם, חשב. הוא התרומם מעבר לארגז, כיוון את הנפצר שלו וירה מספר יריות לכיוון התוקפים שלו, שהגיבו בירי משלהם. האק חזר לעמדה האסטרטגית שלו מאחורי הארגז, וקילל חרישית. זה קרה ביום ראשון, חשב לעצמו, כשסיים את הפטרול שלו, מפקד היחידה קרא לו. מסתבר שהאנשים שם למעלה לא אהבו את האופן האגרסיבי בו פתר את המשבר בריינקס 4. הרוכבים הסולארים היו כוח השיטור באזור הזה של הקונפדרציה והיו אחראיים על הסדר ושמירת החוק. יש שטענו, שאת המשבר בריינקס 4 היו צריכים להפיל על הצבא, אבל הפילו אותו על הרוכבים. אדמירל וואנג מביטחון פנים כבר הזהיר את האק יותר מפעם אחת, אך השיטות שלו השיגו תוצאות. בירוקרטים דמוקרטים יפי נפש ארורים, קילל האק בזמן שהוא יורה עוד מטח לכיוון הצרים עליו, הפעילו לחץ על האדמירל והוא נאלץ להשעות את האק מהכוח. שעתיים לאחר מכן, מפקדת הרוכבים הושמדה בפיצוץ גרעיני, התקשורת טענה שזו הייתה תקלה בכור, אבל האק ידע את האמת - זו הייתה חבלה של סינדיקט פשע חדש ששם לעצמו מטרה להיפטר מהרוכבים הסולארים. ועכשיו הם אחריי, יחד עם הצבא ושאריות הרוכבים, שמאמינים שאני סרחתי, האק קילל בליבו, בזמן שהתצוגה על הנפצר שלו הראתה "ריק" באדום גדול. האק ידע שמי שיורה עליו כרגע הם הסינדיקט ולא אנשים טובים שפשוט מבצעים את עבודתם, והוא ידע שעוד מעט יבינו שנשאר ללא תחמושת. היה לו כלי נשק אחד, שהוא לא שש לנסות במקום סגור, אך ידע שזו התקווה היחידה שלו לנסות לצאת חי מהמקום. הוא שלף את הרימון היוני הבודד שלו, וחימש אותו. "על החיים ועל המוות", אמר בזמן שהוא התרומם להשליך אותו לכיוון תוקפיו.
למה זה קורה לי? שאל טוני "האק" בארון את עצמו בזמן שהוא מביט על מד הכוח בנפצר שלו, ורואה שהוא מהבהב על הפס הכתום, מה שאומר שבקרוב תגמר לו התחמושת. זה היה השבוע הכי גרוע אי פעם, חשב. הוא התרומם מעבר לארגז, כיוון את הנפצר שלו וירה מספר יריות לכיוון התוקפים שלו, שהגיבו בירי משלהם. האק חזר לעמדה האסטרטגית שלו מאחורי הארגז, וקילל חרישית. זה קרה ביום ראשון, חשב לעצמו, כשסיים את הפטרול שלו, מפקד היחידה קרא לו. מסתבר שהאנשים שם למעלה לא אהבו את האופן האגרסיבי בו פתר את המשבר בריינקס 4. הרוכבים הסולארים היו כוח השיטור באזור הזה של הקונפדרציה והיו אחראיים על הסדר ושמירת החוק. יש שטענו, שאת המשבר בריינקס 4 היו צריכים להפיל על הצבא, אבל הפילו אותו על הרוכבים. אדמירל וואנג מביטחון פנים כבר הזהיר את האק יותר מפעם אחת, אך השיטות שלו השיגו תוצאות. בירוקרטים דמוקרטים יפי נפש ארורים, קילל האק בזמן שהוא יורה עוד מטח לכיוון הצרים עליו, הפעילו לחץ על האדמירל והוא נאלץ להשעות את האק מהכוח. שעתיים לאחר מכן, מפקדת הרוכבים הושמדה בפיצוץ גרעיני, התקשורת טענה שזו הייתה תקלה בכור, אבל האק ידע את האמת - זו הייתה חבלה של סינדיקט פשע חדש ששם לעצמו מטרה להיפטר מהרוכבים הסולארים. ועכשיו הם אחריי, יחד עם הצבא ושאריות הרוכבים, שמאמינים שאני סרחתי, האק קילל בליבו, בזמן שהתצוגה על הנפצר שלו הראתה "ריק" באדום גדול. האק ידע שמי שיורה עליו כרגע הם הסינדיקט ולא אנשים טובים שפשוט מבצעים את עבודתם, והוא ידע שעוד מעט יבינו שנשאר ללא תחמושת. היה לו כלי נשק אחד, שהוא לא שש לנסות במקום סגור, אך ידע שזו התקווה היחידה שלו לנסות לצאת חי מהמקום. הוא שלף את הרימון היוני הבודד שלו, וחימש אותו. "על החיים ועל המוות", אמר בזמן שהוא התרומם להשליך אותו לכיוון תוקפיו.
0Pandemonium0
New member
מחכה להמשך.../images/Emo13.gif
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.