ועכשיו אני
לאחר שקראתי את כל התגובות והקושיות, החלטתי לכתוב את דעתי. ואז גיליתי שאינניודע מה עמדתי בנושא. אני יודע שיש יצירות אותן אני מעדיף על פניצירות מסוג אחר. אך זה ודאינו קריטריון. אניכולהצביעל כל מיני תחושות שמכוונות אותי לומר "זה טוב וזה רע" אבל טוב/רע הם קריטריונים בעייתיים כשמדברים על אמנות. לא כל מה ש"נמוך" (אין לי מילה טובה יותר) הוא "רע". למשל אני מודע לכך שסימפוניה של בטהובן "נעלה" מבחינה אמנותית על שיר של צביקה פיק. זה עדיין לא הופך את המוזיקה של פיק לרעה. אני רוצה לנסות להציע הגדרה לאמנות "אותנטית" לעומת אמנות "שטוחה" (אני מודע לכך שהמינוחים לא מקבילים אבל תיכף יובן כי אין מדובר במשהו נמוך). לדעתי ביצירה צריכים לבוא לידי ביטוי -
א- שימוש בכלים ובסגנונות האמנותיים של אותה תקופה. ב- אמירה מקורית של היוצר. ג- כנות. כלומר, היצירה צריכה לשקף את עולמו הרוחני/תרבותי של היוצר. יצירה נעלה היא יצירה שבה באים לידי מיצוי כל המרכיבים הללו. הצורה משרתת את התוכן והיוצר מצליח להפיק משהו "אותנטי". קשה לעיתים להצביע במדוייק על מידת האותנטיות כי איננו יודעים מה מתחולל בתוך נפש האומן אך אפשר למדוד את רמת המקוריות ואת מידת השימוש בכלים האמנותיים. לא כל יצירה אותנטית נחשבת פריצת דרך, אבל אחרי שנחשפים לה אנחנו מרגישים שיש כאן חידוש. יצירה "שטוחה" משתמשת בכלים ובסגנונות באופן טכני בלבד. היא לא מנסה לחדש אלא נצמדת לנוסחאות קיימות. התוצאה לא משקפת את עולמו של היוצר אלא "משעתקת" תחושות ורגשות מיצירות קודמות. === בעבר היה קל יותר יותר לחלק את הסגנונות התרבותיים. היתה
תרבות עלית ולעומתה
תרבות עממית. תרבות העלית נוצרה על ידי אמנים "אותנטיים" ונצרכה על ידי האליטות. התרבות העממית נוצרה ונצרכה בידי העם. לעיתים היתה אותנטית ולעיתים חזרה על תבניות מוכרות. כוחה נבע מההכרה של ההמונים והם שימרו את היצירות האהודות ויצרו על פיהן את היצירות הבאות. לעיתים התרחשו מעברים בין שני סוגי התרבות - אמן "עממי" שיצירתו הייתה מקורית והתבלטה בייחודיותה, יכול היה להתגלות ולקבל מעמד של אמן עלית. אמנים אליטסטיים יכלו לקחת יצירות עממיות ולשלבן ביצירות המקוריות שלהם. היה גם מעבר הפוך - יצירות "קלאסיות" הפכו כל כך פופולריות ונכנסו לחלק מהמסורת (למשל, כמנגינות לזמירות שבת/תפילה). כפי שניתן לראות אין יתרון לאחד הסוגים - כל אחד תופס את מקומו. שש בש וציזבאטים ליד המדורה, הם תרבות עממית שחמט וחנוך לוין זו תרבות עלית. ולשניהם יש מקום. אבל, בימינו צוברתאוצה תרבות מסוג שלישי - תרבות פופולרית. לא שלא הייתה קיימת בעבר, אבל כיום "בעידן השעתוק הטכנולוגי" (כהגדרתו של וולטר בנימין) נוכחותה חזקה והיא מאיימת על כל סוגי התרבות האחרים. אם נגדיר באופן פשטני תרבות עלית כתרבות שנוצרת ונצרכת על ידי האליטות ותרבות עממית כתרבות הנוצרת ונצרכת על ידי ההמונים, אז
תרבות פופולרית היא תרבות ה
מיוצרת בידי האליטות (הכלכליות בעיקר) ונצרכת על ידי ההמון. הדגש בתרבות זו הוא על ההצלחה
המסחרית! האמנות לא באה לבטא רגשות אותנטיים אלא להביא רווח כספי. "הפילהרמונית בג'ינס" זה ניסיון להפוך את הקלאסי לפופולרי. "שרית חדד" זה ניסיון להפוך את העממי לפופולרי - מסחרי. הרברט מרקוזה והוגים ניאומרקסיסטיים היו טוענים שמטרת תרבות זו היא ליצור אשלייה של שוויון - הנה "כולם" שומעים את שרית חדד שרה עם הפילהרמונית בלי עניבות/פרוות. מה יתרונם של גדסי ומדינה על פני שרית חדד? שהם יוצרים את שיריהם בעצמם וגם כשהם מנסים לפנות לקהל הרחב, משהו מאישיותם נותר ביצירה (אותנטיות). קל וחומר, שלמה בר ובוסתן אברהם. המוזיקה ש
מייצרת חדד אינה מוזיקה מזרחית-עממית ואינה קווקזית/בוכרית. היא בליל של פופ-אתני הדוגם מפה ומשם. אין בכך כל רע, אך לא נוצרת כאן שום אמירה חדשה. גם הבחירה בשם "שרית חדד" היא חלק מתהליך המיתוג של הזמרת ומצביע על קריצה לקהל העממי-מזרחי. כדי להבין את תהליך הפיכתה של חדד למותג כדאי להציץ
במומה. הנה קטע קצר:
בגיל 15 הצטרפה ללהקת צעירי חדרה ובמקביל למדה עיצוב שיער ועבדה תקופה קצרה במספרה בחדרה. כשהיתה בת 16 גילה אותה האמרגן אבי גואטה בהופעה בחוף סירונית, התלהב והפך למנהלה האישי. חדד וגואטה בנו את הצלחתה בהתמדה ובהרבה אמונה כשהאסטרטגיה שלהם ברורה: הם החלו בכיבוש הגרעין הקשה של הקהל המזרחי, ומשם המשיכו הלאה אל לב הקונצנזוס. אלבומה הראשון, ניצוץ החיים, זכה להצלחה גדולה ונמכר, לפי דיווחי המפיקים, בלמעלה מ – 50 אלף עותקים. הלהיט הגדול באלבום היה "שלום חבר" שבוצע בדואט עם הזמר שריף. מטרת הדואט היתה להחדיר את חדד לתוך הגרעין הקשה של חובבי המוזיקה המזרחית, המטרה הושגה. חדד הפכה תוך זמן קצר לכוכבת מועדונים וצעדה, ביחד עם שריף, ובהשגחתו של מנהלם אבי גואטה, אל השורה הראשונה של כוכבי הזמר המזרחי. האלבום שיצא לאחר מכן נקרא הופעה חיה בצרפת. האלבום הוקלט, למעשה, באולפן בו בוימו ההופעה, מחיאות הכפיים ומילות הקישור של חדד. זה לא מנע את ההצלחה, שכן הקהל באותה תקופה הורגל לאלבומים מסוג זה. חדד ביצעה באלבום גירסאות חדשות לשירים שלה ושל אחרים. === תופעת המיסחור והמיתוג לא קיימת רק במוזיקהים תיכונית: היי5, חמסה, קליידרמן, בריטני ספירס והפסטיגל מנסים לייצר מותגים ולמסחר הצלחה. תרבות המותגים היא תרבות שטוחה ולכן יש מי שיגדירה כ"נחותה". ===