יכול להיות שטעיתי
אבל מלקות, לא משנה למי, לא בבית ספרי. בסרבני גט יש מספיק דרכים לטפל, וזכורה לי כתבה שקראתי פעם על אדם מאוד מעניין שעוסק באיתור סרבני גט ומעולם לא "סירבו" לו, ומלקות היא דרך מאוד לא הכרחית. "בפועל כמובן אף אחד לא קיבל מלקות" - אה, באמת? ובן כמה אדוני בדיוק שהוא יודע מה היה "פעם" (=כשמנהגים ברבריים כאלה היו לגיטימיים)? מאיפה בא ה"כמובן" הזה? למה לחילוניים כופרים כמוני דברים הם לא כאלה "כמובניים"? כמה חבל... החיים היו הרבה יותר קלים, לא זה עדיין לא משנה את העובדה שאם אני אפול על הראש ואלך על חתונה רבנית לא תהיה לי מילה אפילו ביום חתונתי, שלא לדבר על הרבנות בגירושין. ואם, חס וחלילה, ימות בעלי לפני שנספיק להשריץ לנו איזה בן בכור יפה, אאלץ לבחור בין להנשא לאחיו הצעיר (החור נחמד, אבל לא לטעמי...), לבין טקס משפיל בו אצטרך לזרוק נעליים ולירוק כאילו חזרנו לאלף שעבר. את הטקס הזה, אגב, נאלצה אשתו של דוד שלי (שנהרג במלחמת יום כיפור) לעבור, ומאז לא נכנס ספר תנ"ך לביתה. אני יכולה להבין אותה. היכולת של הרבנות להקשות את החיים על אישה שאבדה את בעלה במלחמה היא דוחה, אבל לא מפתיעה אותי באופן אישי. ושוב, מה שבטוח - אני לא אחזור על הטעות המצערת שלה - קפריסין, אני באה!!!