בסמסטר א', לקראת סוף הקורס, כשכל אחד אומר למרצה על מה העבודה או הסמינריון שלו - שואלת אחת הסטודנטיות: "האם אפשר להגיש את העבודה בכתב-יד?" מיותר לציין את התקפת הצחוק שקפצה על המרצה ועל כל הסטודנטים
כשעשיתי מכינה בטכניון לפני התואר הראשון... חלק מהמכינה ההנדסית כוללת לימודי כתיבה מדעית (כל קשר בין מה שנלמד שם לכתיבה מדעית היה קלוש במקרה הטוב וכך גם לגבי קורסים באוניברסיטה כיום)... המרצה רצתה מאיתנו עבודות והיה לה מוזר שאני מגיש אותן מודפסות
מחנכים אותנו במשך שנים לכתוב עם עיפרון, ואז פתאום עוברים לעטים ומתפלאים למה אנשים מתעקשים להמשיך עם עיפרון. גמכן צורה להפנמה... חוצמזה שבטח נפלת על מרצה קשישה, שהמחשבים פסחו עליה. (אומרת זאת שראתה את מיטב המרצים הקשישים בטכניון ונבהלה קשות)
היום בחלק מבתי הספר יש מערכת ממוחשבת שמקשרת בין מורים לתלמידים ולהורים והיום הורה יכול לשבת בעבודה ולבדוק האם הילד שלו היה נוכח בשיעור, מה הוא למד, איך הוא התנהג בבית ספר וכדומה. היום כולם מאמינים בתקשורת דרך אינטרנט...
מילת המפתח היא "בחלק" כי המורים מאמינים, התלמידים מאמינים... אבל משרד החינוך שנותן את האמצעים והמשאבים... לא רוצה להאמין.. ישנם עדיין בתי ספר בישראל 2010 שמלמדים עדיין כמו במאה ה-19, ואני ממש לא מגביל את מה שאני רושם למערכת החינוך התורנית/חרדית או לבתי ספר בפריפריה
אבל הקידמה תנצח בסופו של דבר. היום בבתי ספר לא מלמדים פה בארץ בעזרת גיר ולוח אלא בעזרת לוחות מחיקים וטוש מחיק. גם זה ישתנה. יש מדינות שבהן עדיין מלמדים בשיטת גיר ולוח ובעזרת ספרים ישנים ולא מעודכנים...
הכול. גם את ההיגיון. כשהתלמידות שלי שואלות מה חשוב בפנימיה הדתית, לאחר שעושים להן המון שטיפות מוח בנושא הדת, אני עונה להן שיהיו רק אנשים טובים וידעו איך להתנהג. זה מה שחשוב.