ודאי שתפילת לחש - נענית !
שהלוא אמר רבי אבא בריה דרבי פפי רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי: 'בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור' חנה על ידי שריבת בתפילה ==>>>קצרה בימיו של שמואל. שאמרה *וישב שם עד עולם* והלא אין עולמו של לוי אלא ==>>חמשים שנה דכתיב ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה. והויין ליה חמשין ותרתין אמר רבי יוסי בירבי בון שתים שגמלתו" (ירושלמי ברכות פ"ד ה"א) ולא לחינם אמרו "מת בחמשים שנה - זו היא מיתת כרת, ששים - זו היא מיתה בידי שמים" ואף כי אמר רבא "מחמשים ועד ששים שנה - זו היא מיתת כרת" עכ"ז לדבריהם "חמשים ושתים שנה - זו היא מיתתו של שמואל הרמתי" ורק "משום כבודו של שמואל הרמתי" ע"כ לא החשיבו את מיתתו של שמואל הרמתי שמת בהכרת ! ובתכליס, שמואל הרמתי מת בכרת פשוטו כמשמעו בזכות תפילתה של חנה. (מו"ק דף כח) "אמר רב עוקבא בליל תשעה באב נכנס אברהם אבינו לבית קדשי הקדשים אחזו הקב"ה בידו, והוה מטייל בו ארוכות וקצרות, אמר לו הקב"ה (ירמיה י"א) מה לידידי בביתי? אמר לו רבוני! בני היכן הם? אמר לו חטאו והגליתים לבין האומות, אמר לו לא היו בהן צדיקים? אמר לו עשותה המזמתה, אמר לו היה לך להסתכל בטובים שבהם! אמר לו... ולא עוד אלא שהיו שמחין במפלתם אלו על אלו דכתיב (שם /ירמיהו י"א/) כי רעתכי אז תעלוזי, וכתיב (משלי י"ז) שמח לאיד לא ינקה" (איכ"ר א) שבעבור שמחת ביתר במפלת ירושלים, נחרבה. אף כי בצדק היה להם לעשוקים לשמוח על מפלתה. "רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ: קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל: שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה:" (שמו"א ב) תפילה שכל כולה וידוא הריגה של בני פנינה. "שבעים בלחם נשכרו זו פנינה שהיתה שבעה בבנים נשתכרה. ורעבים חדלו, חנה שהיתה רעבה מבנים חדלה. עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה. ולא מצינו אלא חמשה. שנאמר, (שמואל א ב, כא) כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות. הא כיצד. ר' נחמיה אומר, היו לפנינה עשרה בנים. והיתה חנה יולדת אחד ופנינה קוברת שנים. חנה יולדת שנים ופנינה קוברת ארבעה. שלשה והיא קוברת ששה. ארבעה והיא קוברת שמונה. כיון שעיברה חמישי, באתה פנינה ונשתטחה על רגליה. אמרה לה, בבקשה ממך, התפלל על שנים ויחיו. התפללה עליהן, והיו נקראין על שמה" (מדרש שמואל ה) ישנם אנשים המדירים את רגליהם מהכותל ובפרט בחגים ומה גם בתשעה באב מחשש התערובות. ואין מה לדבר על כלל ישראל הכשרים שהדירו את רגליהם ממקום הטינופת "כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל:" (ירמיה ז) ואל לנו לשכוח שמדובר באותו דור אשר חרף את נפשם למות במלחמת פילגש בגבעה. שאף כי נלאה במלחמת אחים, עכ"ז הדיר את רגליו ממקום הטינופת. "עלה אלקנה ואשתו ובניו ובני ביתו ואחיו ואחיותיו וכל קרוביו היו עולין עמו ואמר להם למדו דרך עבודה מן הכנענים ומן העכו"ם שעשו דרך עבודה לע"ז שלהם אע"פ שהם הבל וריק... אמר להם שיעלו כולם עמו וכשעולים עמו בדרך היו לנין ברחובה של עיר והיו מתקבצין האנשים לבד והנשים לבד שכן האיש היה מדבר עם האיש והאשה עם האשה וגדול עם הקטן והיתה המדינה מרגשת והיו שואלים להן להיכן תלכו ואומרים להם לבית האלהים שבשילה שמשם תצא תורה ומעשים טובים ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך ביחד, מיד עיניהם משגרות דמעות ואומרים להם נעלה עמכם וכן אמר להם עוד הפעם עד שעלו עמו לשנה הבאה חמשה בתים ולשנה האחרת עלו עמו עשרה ...עד שהיו כל ישראל עולין והיה אלקנה מכריע את כל ישראל לכף זכות וחינך אותם במצות וזכו רבים על ידו" (תדא"ר ח) וזאת למרות כל המעשים המחפירים שנעשו בחסות בני עלי. ואם אלקנה לא חש להפקרות נשותיו, ובפרט להפקרותה של חנה שבאה להתפלל ברוב חוצפתה ממש בפתחו של ההיכל, בסמוך לארבע אמותיו של עלי הכהן, ורומזת לו שעליו לפנות את מקומו בפני המפלל, אי לזאת זכה אלקנה לקבור ולשכל 8 מבניו שלדברי הכל אינם בגדר ייסורין של אהבה אלא ייסורין של פורענות. ואל לשכוח שגם תפילת עלי התקבלה. א"ר אבהו: קללת חכם אפילו על תנאי היא באה. מנלן? מעלי, דקאמר ליה [עלי] לשמואל: (שמואל א ג) כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף אם תכחד ממני דבר, ואף על גב דכתיב: ויגד לו שמואל את כל הדברים ולא כחד ממנו, [ואפ"ה] כתיב: ולא הלכו בניו בדרכיו וגו'. (מכות דף יא) ורק שלא תאמר לי שהשמחה לאידם של אלקנה ופנינה נאמרה בקול דממה דקה.
