BlackUnicorn
New member
תודות, סליחות, ועוד...
לאחר 3.5 שנים של לימודי תואר משפטים באת"א, הגיעה העת לומר את כל התודות, הסליחות ומילות הגנאי...
סליחה לכל מי שנאלץ לסבול אותי, לרבות הניג'וסים, ההתבכיינויות, החרדות, הפחדים, ומאידך, לקראת סוף התואר, חוסר ההתעניינות, השאננות והאדישות.
סליחה לעאבד, אשר לאור שנאתי העזה לקפה, לא זכיתי במשך 3.5 שנות לימודיי להכירו. כן, האיש והאגדה, לי אין מושג מי אתה.
שינאתי הרבה לחיים (ש"פ), המקביל המשפטי לסיוט הנעורים הידוע בשם "בני גורן" (ונו, דווקא אהבתי מתמטיקה). את בזבוז שנה א' המלחיצה על הדבר הנוראי הזה שנקרא "תורת המשפט", לא אשכח לך כל חיי.
תודה לעו"ד עופר ברטל, אשר העביר את הקורס המרתק, הייחודי והמעולה ביותר שהיה לי כל התואר. אם רק היו עוד כמותך, אולי הלימודים היו נראים אחרת.
שינאתי לתופעת המזכירות הנעלמות/לא עונות/לא נמצאות/עונות ולא עוזרות ושות' – מזל שאף פעם לא הייתי צריכה אתכן באופן דחוף. מרחמת על אלו שכן. מי ייתן ופעם אחת תעמדו בתור ארוך בבנק/לשכת התעסוקה/משרד הרישוי/משרד הפנים (מחק את המיותר), תחכו חצי שעה-שעה, ולבסוף הפקידה הבירוקרטית הנחמדה תאמר לכם: "אבל זה לא באחריותי/סמכותי!/היית צריכה לעשות את זה מזמן!/אבל הודענו לכם על זה!" (מחק את המיותר).
שינאתי לדודות ששומרות במבחנים, וחייבות לשחק במשחק הכסאות עם הסטודנטים / לאכול סוכריות עם חפיסה מרשרשת במיוחד / לקשקש ביניהן / להסביר את ההוראות באריכות יתר, כיון וזהו התפקיד החשוב בחייהן. התפקיד שלכן זה לשמור שאף אחד לא יעתיק ושהמבחן יתחיל ויסתיים בזמן. האמינו לי, אף אחד לא יכול להעתיק במבחן שכותבים בו 5-6 עמודים בכתב פצפון. לא זכור לי שסופרמן לומד איתנו בכיתה.
תודה לחבריי, שהפכו את הלימודים למהנים מעט יותר, שעזרו, תמכו, וליוו אותי לאורך כל הדרך. לבד, הייתי מרגישה שאני טובעת, איתכם – הרגשתי שאני באותה סירה יחד עם כולם (טובעת או לא - להחלטתכם
).
סליחה, לחברים שלא הכרתי מספיק לעומק, שלא הוקדש להם מספיק זמן וכיו"ב. פתאום, כשהכל נגמר, מבינים איך הזמן בוזבז בצורה לא נכונה.
שינאתי לכל הגורמים לשביתות השונות במהלך שנות לימודיי, 3 במספרן. לא אסלח לכם על קיצור החופשות שלי, שהיו אוויר לנשימה מבחינתי.
שינאתי לכל מחברי הקורסים-הלא-רלוונטים-ולא-מעניינים-בעליל-שאין-להם-שום-קשר-מציאותי-למשפטים-מלבד-מילוי-ש"סים. מעולם לא הבנתי מדוע אני צריכה לדעת אם תפיסת הקניין היא אונטולוגית או דאונטולוגית, האם נעל אדומה היא אכן נעל אדומה ע"פ תפיסת ה"אני",
שינאתי גם למחברי הקורסים בשווי 2 ש"ס אשר בהסתכלות על הסיליבוס נדמה שהתבלבלו וחשבו שמדובר בסמינריון דו-שנתי תלת מפלצתי מרובע ליבות...
תודה, לכל מחברי הקורסים שאכן תרמו משהו לחיי והצליחו לשנות משהו בדרך החשיבה וההסתכלות על העולם, לדוגמת "זנות וסחר בנשים" (לבנקרון), "מציאות משפטית מול מציאות פסיכולוגית" (היימן), "דיני אינטרנט ומידע" (קוזלבסקי) ו- "דיני משפחה" (מנדלסון) (וסליחה, אם היו כאלו ששכחתי..).
שינאתי לעיריית ת"א, אשר גרמה לחור גדול בארנק עקב המחסור בחניות באוניברסיטה וחניה בחניונים היקרים. מזל שהברזתי כל כך הרבה.
תודה לסבא'לה החביבים ששומרים על התיקים / בכניסה לספרייה. החיוכים שלכם תמיד גרמו לי להיזכר במשפחה ולהרגיש חמימות יתרה בעולם מנוכר ושמו הפקולטה למשפטים.
שינאתי למי שהמציא את המונח "טרום התמחות", אשר גרם לי להרגיש כמו זומבי מהלך החל משנה ג' לתואר. ניסיון נוסף? כן. עבודה? כן. שעבוד? כן. שכר זעום? כן. שחיקה נפשית לקראת ההתמחות עוד לפני שהחלה – כ-ן!!!
שינאתי לכל אלו שלא הזהירו מראש מפני המקצוע הזה שנקרא "משפטים". מפני השכר הנמוך, ההצפה הגואה במשק, הקולגות הנוראיים, חוסר היוקרה, העבודה המתישה והשוחקת וכו'. רגע, בעצם.. אמרו את כל זה. אז.. כל זה – מופנה ישירות אליי, על שלא הקשבתי לאזהרות האלו והייתי בטוחה כל כך בעצמי וביכולת שלי לראות את העולם בדרך שונה ממה שהוא. הפעם, טעיתי.
תודה וסליחה, לכל חבריי המלומדים ולו במעט, אשר עזרו לי במציאת חומרי לימוד במהלך התואר. הייתי עלוקה בתחום הזה, אני בהחלט מודה, אך עזרתם לי מאוד. מקווה שלפחות הצלחתי להראות עד כמה הערכתי את עזרתכם. ניסיתי תמיד לעזור כמובן בשליחת השיעורים (המעטים מאוד) שבהם נכחתי, ו/או בעבודות שהספקתי לסיים, ואני מקווה שאכן הצלחתי לומר לכולכם – "תודה". בלעדיכם, ספק אם הייתי בעלת תואר כיום.
תודה, למשפחה שלי שתמכה בי לאורך כל הדרך. על כמה שסבלתם ממני כל השנים האלו את המנטרה החוזרת: "אוף, נמאס לי!/שיגמר!!!/די!!!". במיוחד תודה לאבי ז"ל, שלצערי לא זכה לראות אותי מסיימת את התואר בעודו בחיים, אבל אני בטוחה שהינו גאה בי כמו תמיד.
ובעיקר, סליחה לעצמי, שכעסתי על הבחירה השגויה שעשיתי בלימודים, ועל כל מי שנלווה לכך. היום, במבט לאחור – הראתי לעצמי שאני מסוגלת לעשות כל מה שאני רוצה. אז על מה יש לכעוס, בדיוק? הכרתי אנשים נפלאים, השכלתי, קיבלתי תואר – יש רק לומר לעצמי – סליחה, ותודה! מ.פ. Finally Free.
לאחר 3.5 שנים של לימודי תואר משפטים באת"א, הגיעה העת לומר את כל התודות, הסליחות ומילות הגנאי...
נ.ב.: לעניין הדודות, שמועה אומרת שיתכן והן תוחלפנה בעובדי קבלן.
