לא שייכים...
את מתכוונת להגיד שגם אם הם לכאורה בין כולם, הם תמיד ירגישו לבד? כי כך אני מרגיש, אני שם לב לזה שאיתי מדברים פחות, ועל פחות מהעניינים של ה"חבר'ה", אם בכלל. אני שם לב לדוגמא שעם אחרים, ה"מקובלים"(יחסית, כי אצלינו אין פילוג גדול, יש גיבוש די טוב...) מדברים הרבה על בנות ואיתי לא(בכל"ז כתה ט'), ואני מרגיש די מבואס בגלל זה. אבל אולי בעצם אנחנו גורמים לזה להיות כך? מרגישים שאחרים נחותים מאתנו ופשוט מתרחקים מהם? אולי אנחנו רק מתנהגים כאילו זה לא מעניין אותנו, בלי לדעת בכלל שזה מה שאנחנו עושים, ע"י כך שאנחנו מתעסקים בתחומים שונים כגון- פילוסופיה, פסיכולוגיה, אסטרופיסיקה ועוד. וכצפוי, ילדים "נורמאליים"(לא מצאתי הגדרה אחרת, מצטער), לא מתעסקים בזה, וחושבים שאנחנו מעדיפים להישאר בעניינים שלנו, למרות שזה לא באמת כך, אך לא נעים לנו למתוח ביקורת על החברה ולהגיד להם שהם טועים בדיעה זו. או שאולי אנחנו מתרחקים מהחברה כי אנחנו חושבים לפעמים שהחברה לא באמת בישבילנו, ז"א, יש טיול עם כל הכיתה, "Joy"... אני נשאר בבית, למה לי ללכת עם כל החברים, סתם מעצבן, ואולי גם המצב של ההתרחקות הרצונית הזו היא בעצם באה בעקבות הסיבות האחרות שגורמות לנו להרגיש דחויים, ובגלל זה אנחנו מתרחקים מהחברה בכלל. זה לפחות מה ואיך שאני מרגיש בחברה הכללית, והגעתי למצב כל כך מעצבן מהבחינה הזו, שכדי לגרום לאנשים לשים לב אלי, התחלתי ליצור "מסיכת דיכאון", שכל פעם שאני מרגיש שמתעלמים ממני לחלוטין(בד"כ),, אני הופך לאדם דכאוני, מכופף, מכווץ וגורר רגליים, כך לפחות שמים לב אלי, וזה עובד. ילדותי, אני יודע, אבל שזה המוצא היחיד שישימו לב אלי באופן כלשהו, אז למה לא? טוב, זה פחות או יותר מה שרציתי להגיד, ובנוסף לזה, כפי שקראתם ניסיתי גם להסביר ולהביא דיעות משלי, מקווה שזה מובן. כתבתי פה "אנחנו", בגלל שנמאס לי כל הזמן להגיד "אני", וגם כי התייחסתי לחלק מקבוצת המחוננים הדומה לי(או אני להם, לא הכי משנה מעשית, רק עקרונית...), ולא בגלל שאני סכיזופרן. אביתר.