רציתי להוסיף דוגמא נוספת משלי.
לפני כחודשיים נשפט בני בעוון עבירת משמעתשביצע, ונידון ל35 ימי ריתוק. כשהבנתי ממנו את טיב העבירה (סיכן את חייו לשווא בעת פעילות מבצעית בתוך עזה) אמרתי לו שאני שמח ש"תקעו אותו", כי אני מעדיף שיחזור חי מאשר יעשה שטויות, ואולי העונש ילמד אותו שלא להיות פזיז. עם זאת, נוצרו נסיבות דחופות שבגינן הוא הייה חייב לצאת הביתה. בקשתי ממנו שיפנה למפקדיו, והבנתי ממנו שהם נחושים שלא להוציאו עד לאחר ריצוי העונש. נשמע סביר ומקובל, אבל טני סברתי שהנסיבות מצדיקות בדיקה מחודשת והשהיית העונש. דברתי עם המ"פ, והפסקתי את שיחתי עמו אחרי שאיים במרומז שאם אני רוצה את טובת בני, שלא אנסה לעקוף אותו. דברתי עם המג"ד, שהציע לי לפנות למח"ט. לפני שהגעתי למח"ט, פניתי לקצינת הת"ש החטיבתית. זו אמורה לראות ראייה כוללת את מכלול מרכיבי המצב - צרכי הצבא מחד, ובעיות החייל/משפחה מאידך. היא הביע אמפטיה, והבטיחה לברר עם המח"ט ועם המגד, ולשוב אלי עם תשובה למחרת. מאותו יום, שבועיים רדפתי אחריה - השארתי הודעות בסלולרי, בקשתי בשלישות ובלשכה שיעבירו לה שאני מחכה לתשובה. אחרי שבועיים בהם נמנעה במכוון לענות לי, הרמתי טלפון למח"ט. והטלפון הזה הוא הסיבה להודעתי זו. המח"ט ששמע מהקצינה על פנייתי, פתח במתקפה: "אתה כהורה אינך אמור לדבר עם קצינת ת"ש, והיא לא אמורה לדבר איתך. זה לא התפקיד לא שלך ולא שלה". דבריו הותירו אותי המומים. מסתבר שהוא הורה לה כנראה שלא לדבר איתי מטוב ועד רע. מח"ט שחושב שלמשפחה אין זכות לפנות לקצינת ת"ש כדי לדון בבעיות (אין לי עניין לפרט את טיב הבעייה, וזה גם אינו חשוב כרגע) אינו ראוי לפקד על חיילים. להבנתי חייל הוא בראש ובראשונה אדם, אח"כ הוא בן למשפחה, ורק בעדיפות שלישית הוא משאב צבאי. אם המח"ט אינו רואה זאת, ולא חושב שלחייל או למשפחה יש זכות לדון בבעיה עם קצינת ת"ש, שזה ייעודה על פי הגדרת הצבא - הוא אינו המפקד הראוי. כתבתי זאת לשניהם, גם למחט וגם לקצינה, אך הם כמובן לא טרחו כלל להשיב.
