king kazabubu
New member
תגיבו בבקשה.
מעולם לא דמיינתי את היום בוא אני אשב לכתוב את המכתב הזה. אף פעם לא חשבתי שאני אגיע למצב כזה. איפה הכל השתבש? הכרנו לפני 3 שנים. שנינו הגענו לאותה כיתה מבתי ספר שונים. התחלנו את התיכון בלי להכיר זה את זו. בהתחלה די שנאת אותי. אני יודע, אמרת לי את זה. חשבת שאני מתנשא שמנסה להוכיח את עצמו. אבל ככל שהזמן עבר והכרת אותי יותר לעומק גילית שאני איני מתנשא או מנסה להוכיח דבר לאיש. התחלנו לדבר בצורה אינטנסיבית בסביבות ינואר של אותה שנה והכל זז לנו כל כך מהר. כתבנו המון זה לזו. דפים על גבי דפים. מי יודע כמה שיעורים פספסתי כדי להשקיע במכתב מסוגנן לכבודך. וכל זה היה עוד לפני שבכלל ידעתי שאני רוצה משהו איתך. ביום הולדת של דנית הייתה הפעם הראשונה שחשבתי על זה. היית עייפה כל כך והנחת עליי את הראש. זה הרגיש לי כל כך נכון, וכל כך בסדר... שם החלטתי שאני רוצה אותך יותר מכל דבר עלי האדמות. סיפרתי לחבר הכי טוב שלי כמה אני רוצה אותך. והוא הגיב בשמחה גדולה. הוא שמח לראות שאני לא נוטר לו טינה על אותה אחת ששנינו רצינו אך ליבה היה מופנה אליו. למען האמת לא כעסתי אפילו לרגע. זה לא נראה לי נכון לאבד את החברות העמוקה שלנו בגלל ששנינו נדלקנו על אותה בחורה. הוא כל כך שמח בשבילי. באותו יום קסום שבאתי אלייך לא חשבתי שנגיע בכלל למצב שהגענו. ישבנו, דיברנו, צחקנו ולא היה במוחנו בכלל שום רעיון של לדבר על איך אנחנו מרגישים זה כלפי זו. אבל משום מקום הרגע הגיע. ודווקא ממך, לא ציפיתי ממך לעשות את הצעד הראשון. אבל ברגע שנתת לי אור ירוק, אני דהרתי והמשכתי. רציתי אותך וראיתי שיש סיכוי שאת רוצה אותי. אז דיברנו המון, 3 שעות בערך. לאחר טיול ארוך מאוד ברחבי העיר הגענו לספסל שם אמרת לי משפט שנחקק במוחי ולא יעזבני לנצח "אני לא מאמינה שיש לי חבר". לעולם לא אשכח את השעה הזו. במקרה עיני היו על השעון שעל יד שמאל שלי. זה היה החמישי בפברואר שנת 2001 בשעה 20:31:57. שמחתי כל כך. התקופה הראשונה הייתה לא יציבה. עדיין לא הכרנו כל כך טוב ובחצי שנה הראשונה באמת היה לנו רגעים טובים ופחות טובים. אבל התגברנו על הכל. אני זוכר שהכנתי לך את מסיבת ההפתעה לכבוד יום ההולדת שלך. חודש לפני התאריך התחלתי לתכנן כשחברי הטוב ביותר לצידי. ישבנו אצלו בחדר ותכננו מה בדיוק יהיה. איזה אוכל, ואיזו שתייה, וכמה אנשים, ומי יבוא, ומתי וכמה ואיך ולמה.. שעות על גבי שעות. ובאותו יום, אפשר להגיד שהיה כל כך מיוחד. איך לא חשדת בכלום. לא ישנתי לילות לפני אותו יום, דאגתי שהכל יהיה מוכן, התרוצצתי בכל העיר כדי לסיים את ההכנות. הרמתי מליון טלפונים כדי לדאוג שכולם יגיעו בזמן. הכנתי כרזות, פוסטרים, שלטים, בלונים ומה לא?! לימדתי את חברי הטוב ביותר כיצד לנפח בלון עם עוד בלונים וניפחנו אולי 100 בלונים. לפני המסיבה כאבו לי הלחיים, כולי הייתי מלוכלך מטושים שאיתם ציירתי את הכרזות. בכל הבית הזזתי תמונות ורהיטים כדי להסתיר הכל כדי שלא תחשדי בדבר. וכאשר הגעת אליי לא האמנת שהצלחתי להרים כזה דבר בלי שאת, מרכז העניינים של הכיתה, לא תדע על זה... הדברים המשיכו להיות מצוינים גם אחרי יום הולדתך המבורך.
מעולם לא דמיינתי את היום בוא אני אשב לכתוב את המכתב הזה. אף פעם לא חשבתי שאני אגיע למצב כזה. איפה הכל השתבש? הכרנו לפני 3 שנים. שנינו הגענו לאותה כיתה מבתי ספר שונים. התחלנו את התיכון בלי להכיר זה את זו. בהתחלה די שנאת אותי. אני יודע, אמרת לי את זה. חשבת שאני מתנשא שמנסה להוכיח את עצמו. אבל ככל שהזמן עבר והכרת אותי יותר לעומק גילית שאני איני מתנשא או מנסה להוכיח דבר לאיש. התחלנו לדבר בצורה אינטנסיבית בסביבות ינואר של אותה שנה והכל זז לנו כל כך מהר. כתבנו המון זה לזו. דפים על גבי דפים. מי יודע כמה שיעורים פספסתי כדי להשקיע במכתב מסוגנן לכבודך. וכל זה היה עוד לפני שבכלל ידעתי שאני רוצה משהו איתך. ביום הולדת של דנית הייתה הפעם הראשונה שחשבתי על זה. היית עייפה כל כך והנחת עליי את הראש. זה הרגיש לי כל כך נכון, וכל כך בסדר... שם החלטתי שאני רוצה אותך יותר מכל דבר עלי האדמות. סיפרתי לחבר הכי טוב שלי כמה אני רוצה אותך. והוא הגיב בשמחה גדולה. הוא שמח לראות שאני לא נוטר לו טינה על אותה אחת ששנינו רצינו אך ליבה היה מופנה אליו. למען האמת לא כעסתי אפילו לרגע. זה לא נראה לי נכון לאבד את החברות העמוקה שלנו בגלל ששנינו נדלקנו על אותה בחורה. הוא כל כך שמח בשבילי. באותו יום קסום שבאתי אלייך לא חשבתי שנגיע בכלל למצב שהגענו. ישבנו, דיברנו, צחקנו ולא היה במוחנו בכלל שום רעיון של לדבר על איך אנחנו מרגישים זה כלפי זו. אבל משום מקום הרגע הגיע. ודווקא ממך, לא ציפיתי ממך לעשות את הצעד הראשון. אבל ברגע שנתת לי אור ירוק, אני דהרתי והמשכתי. רציתי אותך וראיתי שיש סיכוי שאת רוצה אותי. אז דיברנו המון, 3 שעות בערך. לאחר טיול ארוך מאוד ברחבי העיר הגענו לספסל שם אמרת לי משפט שנחקק במוחי ולא יעזבני לנצח "אני לא מאמינה שיש לי חבר". לעולם לא אשכח את השעה הזו. במקרה עיני היו על השעון שעל יד שמאל שלי. זה היה החמישי בפברואר שנת 2001 בשעה 20:31:57. שמחתי כל כך. התקופה הראשונה הייתה לא יציבה. עדיין לא הכרנו כל כך טוב ובחצי שנה הראשונה באמת היה לנו רגעים טובים ופחות טובים. אבל התגברנו על הכל. אני זוכר שהכנתי לך את מסיבת ההפתעה לכבוד יום ההולדת שלך. חודש לפני התאריך התחלתי לתכנן כשחברי הטוב ביותר לצידי. ישבנו אצלו בחדר ותכננו מה בדיוק יהיה. איזה אוכל, ואיזו שתייה, וכמה אנשים, ומי יבוא, ומתי וכמה ואיך ולמה.. שעות על גבי שעות. ובאותו יום, אפשר להגיד שהיה כל כך מיוחד. איך לא חשדת בכלום. לא ישנתי לילות לפני אותו יום, דאגתי שהכל יהיה מוכן, התרוצצתי בכל העיר כדי לסיים את ההכנות. הרמתי מליון טלפונים כדי לדאוג שכולם יגיעו בזמן. הכנתי כרזות, פוסטרים, שלטים, בלונים ומה לא?! לימדתי את חברי הטוב ביותר כיצד לנפח בלון עם עוד בלונים וניפחנו אולי 100 בלונים. לפני המסיבה כאבו לי הלחיים, כולי הייתי מלוכלך מטושים שאיתם ציירתי את הכרזות. בכל הבית הזזתי תמונות ורהיטים כדי להסתיר הכל כדי שלא תחשדי בדבר. וכאשר הגעת אליי לא האמנת שהצלחתי להרים כזה דבר בלי שאת, מרכז העניינים של הכיתה, לא תדע על זה... הדברים המשיכו להיות מצוינים גם אחרי יום הולדתך המבורך.