לא בדיוק שיר, אין חרוזים
המבנה בהתחלה מזכיר מבנה של שיר, אבל זה יותר נוטה לכיוון של קטע קצר.. הומ.. לא יכולה לומר שהשקעתי המון, אני רק אומר ששמתי שם חלק מאוד אישי בחיים שלי. האמנתי שנתת לי הכל, באמת רציתי להאמין בזה. רציתי לאהוב אותך, לחבק אותך, לנשק. אבל זה לא היה זה. אני לא יכולה לומר שעברנו הרבה ביחד, אני לא יכולה לומר שעברנו משהו מיוחד ביחד, יש אנשים שאני יכולה לומר עליהם את זה, לא עלייך. אתה הבובה שלי, הנסיך שלי. הכל בשבילי. אבל, זה לא זה. איפשהו שם, אני יודעת שזה לא זה. אולי זה הלב שכבר לא מתרגש מכל שיחה, אולי זה הרגעים הקטנטנים שבהם, אני שוכבת במיטה, חושבת. זה לא זה. זה באמת, לא זה. אני רוצה לסיים את זה, באמת שאני רוצה. אני רוצה לסיים בדרך יפה, לומר 'שלום', לומר שניפגש שוב. אבל, איך אתה תגיב? איך תגיב נסיך?! מה תאמר בחזרה? תאמר שאתה אוהב, שאתה רוצה שנשאר, לא 'שלום', 'לא ניפגש שוב'. אתה רוצה שנשאר ביחד, אבל, זה מה שאתה באמת רוצה?.. כי, אני כבר לא בטוחה מה אני רוצה, אני לא בטוחה לאן הלב שלי מושך, אני לא בטוחה בכלל מי אני. אולי איבדתי כל צלם אנוש, אולי אני עוד פרח תלוי על הקיר?. אולי אני, מה אני בעצם?.. נסיכה, אני לא, גם לא בובה קטנטנה מחרסינה בעלת פנים לבנות ולחיים סמוקות, אז מה אני? מי אני? יש מישהו שיכול לענות לי?.. אני רוצה שזה יסתיים, יקירי, אני רוצה שנאמר שלום, שנאמר שניפגש שוב, אני לא רוצה לסיים את זה במריבה, לא רוצה שלא נדבר יותר. אתה עושה לי טוב, באמת שאתה עושה. אבל, זה לא זה. נסיך שלי, זה לא זה.