אני מזלזלת במילים ?
יש לנו קצר בתקשורת ואי הבנה מצערת
אני מאוד מאוד אוהבת מילים ומשמעותן,
כאשר אני קוראת שירה אני בהחלט רגישה לבחירת המילים ולמשמעות חיבורן במשפט.
התכוונתי לומר שבעיני אין זה חשוב
למה התכוון המשורר,
כלומר שלא אוכל לצפות שהמשורר יעמוד בעצמו לידי ויסביר לי למה התכוון,
כי היצירה עצמה מסבירה את עצמה
המשורר כתב, הוציא לאור, המשורר עצמו דעותיו ופרושיו כבר לא קיימים,
מה שקיים זה
השיר שהוא מעביר לך ואתה קורא אותו דרך הפריזמה הרגשית שלך.
השיר עכשיו שלך ואתה נותן לו את הפרוש והמשמעות באופן שמילות השיר משקפות גם את הוויית עולמך.
זאת היצירה במיטבה! כאשר משורר כותב שיר שנוגע באחר.
כאשר סופר רוקח סיפור והקורא מוצא את עצמו בתוך הסיפור.
היצירה היא בריאה של יש מאין המזמינה מבט אחר/נוסף על המציאות או הלך רוח או על רעיון וכו'
כשרפי לביא אמר שמאחורי הציורים שלו מסתתר קיר, הוא התכוון לומר (בלשון סגי נהור) שמבחינתו מה שמסתתר מאחורי הציור הוא קיר,
כי את המשמעויות ואת האמירות שלו הוא כבר ביטא בציור עצמו.
הוא כבר לא צריך להסביר דבר.
הציור נמצא עכשיו ברשות הצופה, והצופה מוזמן להתבונן ולחוות את הציור מנקודת מבטו.
אותו כנ"ל בשירה.
אני לא יודעת מה עבר על המשורר בשעה שישב עם עצמו וכתב. לא יודעת מה היו המניעים שלו, לא יודעת מאיזה חוויה הוא שאב את ההשראה, וגם לא כל כך מעניין אותי, לזה התכוונתי. .
המילים עצמן שיצרו את השיר שכתב מאוד מאוד מעניינות אותי! אני קוראת וחווה את האינפקט של המילים,
מפרשת דרך הפריזמה הרגשית שלי את המשמעויות, ואם השיר נגע בי אני מנכסת אותו לעצמי ואני אומרת השיר הזה מדבר אלי/עלי הוא שלי.
אין אושר גדול מזה למשורר אם תאמר לו שהשיר שכתב חדר אל נבכי נשמתך כאילו אתה בעצמך הגית אותו.
אני חושבת שהצורך הזה בחד משמעיות וקביעת תשובה נכונה לשאלה "למה התכוון המשורר"
זה הסרוס המחשבתי שכופים עלינו בבתי ספר כאשר לא מאפשרים את חופש הביטוי הרגשי
שהרי למורה יש מיקודית עם תשובות אותן צריך לכתוב במדויק במבחנים.
ולסיכום,
"מאוד מעניין לגלות מה עומד מאחורי שורות לא ברורות ולגלות שם משמעות שאליה התכוון היוצר והיא פותחת את כל השיר מחדש ויוצקת משמעות" כמו שכתבת
