צפריר שפרון
New member
שעורי בית
קראתי בעניין רב את הכתוב בנושא. ארשה לעצמי להציג את עצמי. נעה גל כבר "מכירה" אותי. הנני האיש ואורנה היא האשה. לשנינו שבעה ילדים. ארבעת הגדולים היו במסגרות עד סוף שנת הלימודים 1995. מאז כולם בבית. ללא מסגרת חיצונית. כעת, כשברור הרקע של מי שכותב, אתייחס לנושא. ראשית, מדוע אנחנו שולחים את ילדינו לביה"ס? כי אנחנו מאמינים ורוצים להאמין שההשכלה והחינוך שהם מקבלים בביה"ס הם "נכונים" ו"טובים". כאן, אנחנו כופים עליהם ללכת למסגרת ולהתנהג על פי הכללים שאותה מסגרת מכתיבה - ברצונם או שלא ברצונם. אותו דבר קורה לדוגמא אצלנו בבית - כאן אנחנו כופים על ילדינו היעדרות מביה"ס, אנחנו כופים עליהם ללמוד לבדם וכשהם צריכים עזרה הם צריכים לדרוש אותה, אנחנו כופים על ילדינו לקחת אחריות. אבל נחזור לביה"ס. ובכן, כותבת מיכל שהיא מכריחה את ילדתה להכין שעורים, שכן כאשר אינה מכינה את שעוריה ציוניה מגיעים "רק" ל- 70, בעוד שכשהיא מכינה שעורים ציוניה קופצים ל- 90. מעבר לכך, מסתבר שבזכות השעורים שהילדה מכינה יש גם "שקט תעשייתי" למיכל מצד המורים, ביה"ס, השכנים, החברה כולה והחשוב מכל - הנחת היסוד שהליכה בדרך ידועה, בתלם, מבטיחה הזדמנויות להישגים, ואלה פירושם הצלחה. מעבר לכך, מבין השורות עולה הזדמנות לקביעת כללים נוקשים או אם תרצו השלטת משמעת - דרך השעורים. עד כאן מיכל. מכאן נעבור לעדי. עדי לא רוצה להכין שעורים, עדי קרוב לוודאי לא רוצה גם מבחנים, מצד שני עדי, ככל הילדים, ממש רוצה לרָצות את הוריה. כאן יש קונפליקט. שכן על מנת לרצות את אמה - בהכנת שיעורים והבאת ציונים - היא לא יכולה לממש את רצונותיה האחרים. על כן, כאשר הכנת השעורים "נכפית" עליה, עדי משיבה מלחמה - "אני לא עושה את מה שאני רוצה?" אז אף אחד אחר לא יעשה את מה שהוא רוצה באותו זמן. והיא מצליחה. אלופה הקטנה, נשלטת טרור הורי ומשליטה טרור ילדי. ברור שאין כאן בעיה של העברת אחריות. אין זה מאחריותה הטבעית להכין שעורים. היא אינה מעונינת בכך, ואין שום סיכוי שהיא גם תבין את כל ההסברים המתוחכמים שקשורים בנושא. זה ייראה כאילו הבינה, היא אפילו תוכל לדקלם כיצד הכנת השעורים תעזור לה להיות אקדמאית יום אחד, אבל בפועל היא לא תבין כלום, פשוט כי זו לא אחריותה, אין כאן שום צורך שלה (הצורך הוא של המערכת הכוללת מורים והורים). לפיכך למרות שהאחריות על הכנת שעורים מוטלת כולה על כתפי הילדים, בפועל היא על ההורים-מורים. אני רואה שלושה פתרונות: א. שההורים יכינו שעורים עם הילדים ובעבורם. כך לא יאלצו הילדים להתמודד עם ילדים אחרים בכתה בשאלה מדוע ניתן להם לוותר על השעורים. ב. להוריד את חשיבות השעורים והציונים למינימום נדרש. להעמיד את המורים במקומם ולאפשר לילד להנות מחייו. ג. לאבחן את הבעיה כדיסלקציה קלה שלא מאפשרת הכנת שעורים.
קראתי בעניין רב את הכתוב בנושא. ארשה לעצמי להציג את עצמי. נעה גל כבר "מכירה" אותי. הנני האיש ואורנה היא האשה. לשנינו שבעה ילדים. ארבעת הגדולים היו במסגרות עד סוף שנת הלימודים 1995. מאז כולם בבית. ללא מסגרת חיצונית. כעת, כשברור הרקע של מי שכותב, אתייחס לנושא. ראשית, מדוע אנחנו שולחים את ילדינו לביה"ס? כי אנחנו מאמינים ורוצים להאמין שההשכלה והחינוך שהם מקבלים בביה"ס הם "נכונים" ו"טובים". כאן, אנחנו כופים עליהם ללכת למסגרת ולהתנהג על פי הכללים שאותה מסגרת מכתיבה - ברצונם או שלא ברצונם. אותו דבר קורה לדוגמא אצלנו בבית - כאן אנחנו כופים על ילדינו היעדרות מביה"ס, אנחנו כופים עליהם ללמוד לבדם וכשהם צריכים עזרה הם צריכים לדרוש אותה, אנחנו כופים על ילדינו לקחת אחריות. אבל נחזור לביה"ס. ובכן, כותבת מיכל שהיא מכריחה את ילדתה להכין שעורים, שכן כאשר אינה מכינה את שעוריה ציוניה מגיעים "רק" ל- 70, בעוד שכשהיא מכינה שעורים ציוניה קופצים ל- 90. מעבר לכך, מסתבר שבזכות השעורים שהילדה מכינה יש גם "שקט תעשייתי" למיכל מצד המורים, ביה"ס, השכנים, החברה כולה והחשוב מכל - הנחת היסוד שהליכה בדרך ידועה, בתלם, מבטיחה הזדמנויות להישגים, ואלה פירושם הצלחה. מעבר לכך, מבין השורות עולה הזדמנות לקביעת כללים נוקשים או אם תרצו השלטת משמעת - דרך השעורים. עד כאן מיכל. מכאן נעבור לעדי. עדי לא רוצה להכין שעורים, עדי קרוב לוודאי לא רוצה גם מבחנים, מצד שני עדי, ככל הילדים, ממש רוצה לרָצות את הוריה. כאן יש קונפליקט. שכן על מנת לרצות את אמה - בהכנת שיעורים והבאת ציונים - היא לא יכולה לממש את רצונותיה האחרים. על כן, כאשר הכנת השעורים "נכפית" עליה, עדי משיבה מלחמה - "אני לא עושה את מה שאני רוצה?" אז אף אחד אחר לא יעשה את מה שהוא רוצה באותו זמן. והיא מצליחה. אלופה הקטנה, נשלטת טרור הורי ומשליטה טרור ילדי. ברור שאין כאן בעיה של העברת אחריות. אין זה מאחריותה הטבעית להכין שעורים. היא אינה מעונינת בכך, ואין שום סיכוי שהיא גם תבין את כל ההסברים המתוחכמים שקשורים בנושא. זה ייראה כאילו הבינה, היא אפילו תוכל לדקלם כיצד הכנת השעורים תעזור לה להיות אקדמאית יום אחד, אבל בפועל היא לא תבין כלום, פשוט כי זו לא אחריותה, אין כאן שום צורך שלה (הצורך הוא של המערכת הכוללת מורים והורים). לפיכך למרות שהאחריות על הכנת שעורים מוטלת כולה על כתפי הילדים, בפועל היא על ההורים-מורים. אני רואה שלושה פתרונות: א. שההורים יכינו שעורים עם הילדים ובעבורם. כך לא יאלצו הילדים להתמודד עם ילדים אחרים בכתה בשאלה מדוע ניתן להם לוותר על השעורים. ב. להוריד את חשיבות השעורים והציונים למינימום נדרש. להעמיד את המורים במקומם ולאפשר לילד להנות מחייו. ג. לאבחן את הבעיה כדיסלקציה קלה שלא מאפשרת הכנת שעורים.