3 המטאפורות המטעות (ארוךךךךךךךךך)
תרגום זריז ולא מוקפד של שני עמודים מתוך הספר Learning all the Time מאת John Holt: הרבה מהדברים (יותר מהמשוער) שאנחנו עושים בחיינו ובעבודתנו מושפעים ממטאפורות – אותן מחשבות שיש לנו בראש כיצד העולם עובד או אמור לעבוד. במקרים רבים המחשבות האלו נראות לנו אמיתיות יותר מהמציאות עצמה. לימודים מאורגנים (כמו במסגרת בית הספר) נשלטים ע"י 3 מטאפורות מרכזיות. חלק מהמחנכים מודעים לכך שעבודתם נעשית בכפוף למטאפורות האלה, אחרים לא מודעים להן כלל, ויש כאלה השוללים את קיומן ואת השפעתן. במודע או שלא במודע, העדין המטאפורות האלה קובעות חלק גדול מאוד מהדרך בה מורים מלמדים ופועלים בבית הספר. הראשונה מבין שלושת המטאפורות מציגה את החינוך בבית הספר כקו יצור של מילוי בקבוקים. על גבי המסוע מגיעים בקבוקים רייקים בגדלים וצורות שונות. לצד המסוע ישנו מתקן למילוי הבקבוקים המופעל ע"י עובדי המפעל. כאשר הבקבוקים מגיעים, עובדי המפעל מוזגים מגוון של חומרי גלם – קריאה, איות, חשבון, היסטוריה, מדע – לתוך הבקבוקים. למעלה, ההנהלה מחליטה מתי להעביר את הבקבוקים למילוי, כמה זמן ימלאו אותם, איזה חומרים ימזגו לתוכם, באיזה זמנים ומה לעשות עם בקבוקים שהפתח שלהם קטן מדי, או עם אחרים שנראה שאין להם פתח בכלל. כאשר ניסיתי לדון על המטאפורה הזו עם מורים, רבים מהם צחקו וחשבו שהיא אבסורדית. אבל, אם רק תסתכלו על תוכנית הלימודים השנתית תוכלו לראות עד כמה המטאפורה הזו נפוצה. למעשה, תוכניות הלימודים הרשמיות אומרות כולן, שאנו חייבים ללמוד כך וכך שנים לשון, כך וכך שנים מתמטיקה, כך וכך שנים אנגלית, וכך וכך שנים מדע. במילים אחרות, אנחנו מוזגים "לשון" לתוך הבקבוקים בערך 4 שנים, מתמטיקה שנתיים, שלוש, וכך הלאה. ההנחה היא, שכל מה שנמזג לתוך הבקבוק נכנס הישר לתוכו וגם ישאר שם. משום מה אף אחד לא שואל את השאלה המתבקשת: כיצד זה יתכן שבקבוקים רבים שנמזג לתוכם כל החומר הזה כל כך הרבה שנים, עדין יוצאים רייקים מהמפעל? בניגוד גמור למה שקורה בשטח, המורים דובקים ברעיון שהוראה מלמדת, ולכן, ככל שכמות ההוראה תהיה גדולה יותר כך הילדים ילמדו יותר. לא ראיתי דו"ח רשמי אחד אשר ערער על הנחות היסוד הללו. אם התלמידים לא יודעים מספיק – זה בגלל שלא מילאנו אותם מוקדם מספיק (נתחיל ללמד קריאה כבר בגנים!), או שלא מלאנו בחומר הנכון או, אולי לא שמנו מספיק? ("נדחוס" עוד חומר). המטאפורה השניה מדמה את התלמידים בבית הספר לעכברי מעבדה בכלוב, אשר אומנו לעשות מספר תרגילים – בדר"כ התרגילים הם כאלה, שלעולם לא תראה עכבר חופשי עושה אותם. העכבר נמצא בצד אחד של כלוב ובצדו השני ישנן שתי צורות: אחת עגולה והשניה משולשת. אם העכבר לוחץ על הצורה "הנכונה" (זו שהחוקר רוצה שהוא ילחץ עליה), העכבר מקבל פירורים טעימים. אם העכבר לוחץ על הצורה ה"לא נכונה" הוא יקבל זרם חשמלי. לטענתו של ג´ון גודלאד מבית ספר לחינוך של אונ´ קליפורניה בלוס אנג´לס, זה מה שבית ספר לימדו ועדין מלמדים – משימה, פירורים, שוק חשמלי. והנה משחק מילים קטן – במקום פרורים אתם יכולים להגיד "גזר" או "חיזוק חיובי" ובמקום שוק חשמלי אתם יכולים להגיד "מקל" או "חיזוק שלילי". חיזוקים חיובים בבית הספר הם חיוך של מורה, מדבקה, או, ציון בתעודה, רשימת הדיקן, עבודות טובות, כסף ובסוף הצלחה. חיזוקים שלילים הם: נזיפה, סארקזים, בוז, השפלה, בושה, צחוק של ילדי הכיתה, תחושת כשלון, תחושת פיגור, ונשירה מבתי ספר. בשביל הרבה ילדים אומללים, החיזוקים השליליים כוללים גם השפלה גופנית. בסוף הדרך הזו, ישנם בתי ספר תיכון גרועים או נשירה סופית מן המערכת, עבודות גרועות או אבטלה, וכניסה למעגל העוני. המטאפורה השלישית היא אולי המסוכנת וההרסנית מכולן. היא מתארת את בית הספר כבית חולים למשוגעים, מוסד טיפולי. בתי ספר תמיד משתמשים בסיסמא הנוחה שכאשר תלמיד מצליח – הבית ספר מצוין, אבל כאשר התלמיד נכשל – הבעיה היא אצלו. מורה ותיק באחד מבתי הספר היסודיים הפרטיים נסח זאת כך: "אם התלמיד לא מצליח ללמוד מה שאנחנו מלמדים, זה בגלל שהוא עצלן, לא מאורגן, או, שיש לו בעיות נפשיות". כמעט כל הצוות המורים הסכים איתו. לאחרונה, המחנכים מצאו הסבר אחר לחוסר הלמידה: " קשיי למידה". ההסבר הזה הפך להיות מאוד פופולרי משום הוא מתאים לכולם (הורים וילדים). הורים לילדים נכשלים יכלו להפסיק לחוש אשמה ולשאול את עצמם "איפה טעינו?" כי המומחה אמר להם "אתם עשיתם הכל, אבל, לילד שלכם יש קשיי למידה".....
