שעורי בית

[נעה גל]

ציפי, אבל את חושבת שוב במושגים של

בית ספר... גם כשילדים נמצאים בבית התפקיד של ההורים הוא לא לשבת וללמד אותם. אלא רק ללוות אותם לאורך התהליך. אני בטוחה, שגם היום כשהילדים נמצאים בבית ספר, יש דברים שהם פונים אליך ואת לא יודעת אותם, ואני לא מתכוונת למידע - (כי מידע זו לא בעיה להשיג) אלא, לדברים מורכבים יותר. אז לומדים ביחד. מחפשים יחד את התשובות לדברים. בכל מקרה, עבור 99% מהאוכלוסיה - כיום אין פתרון אחר למעט בית הספר. רוב האוכלוסיה לא מסוגלת לעשות (וזה לא משנה אם טכנית או נפשית) את מה שיונת וצפריר עשו עם המשפחה שלהם. קראתי די הרבה חומר בנושא, ואין ספק שיקרה שינוי (עולמי, לא רק ארצי), והמבנה של בתי הספר כפי שהוא קיים היום, יתמוטט. הוא לא יכול להשאר כמו שהוא, כי כרגע לכל הצדדים, למורים, לילדים ולהורים ברור לגמרי שבית הספר לא עונה על הצרכים של הילדים של היום. השינוי יהיה איטי, והוא לא יתחיל מבתי הספר. הוא יתחיל מכך שימי העבודה יתקצרו, והעבודה תתחיל להיות חלק פחות משמעותי בחיים שלנו. ואז, הורים גם ירצו להעביר את "החינוך" לידיים שלהם ולא להשאיר אותו בידי מערכת החינוך ("המפלצת") כנראה שכל הדברים הללו יהיו עבור הנכדים שלנו.

 

[מירי,]

ההתמודדות...

ההתמודדות עם מסגרת ותנאים שלא נועדו רק עבורנו כפרט, ההתמודדות עם השגת מטרות בתנאים שאינם ´תפורים (כל האפשר) לצרכינו"... אנחנו עושים בחיים לא מעט דברים שהיינו מעדיפים לא לעשות ומוותרים על דברים שהיינו רוצים , אדם שכל חייו פעל במסגרות שהתגמשו לצרכיו יהיה לו קשה יותר להתמודד עם הנושא! וזה על רגל אחת כשאני בעבודה (ולא מוכנה לוותר על הנט)

 

[לאה_מ]

מירי, אם הבנתי אותך נכון אז זה די

נורא! בית הספר נועד ללמד את הילדים להתמודד עם מסגרות פחות מתפשרות? אם כך, למה שלא נשלח אותם ישר לצבא - זה מלמד התמודדות כזו אפילו טוב יותר... אני רואה את בית הספר כמוסד שאמור להקנות לילדים שלושה דברים עיקריים: כלים ללמידה, ערכים חברתיים וידע (בסדר זה). בתחום הכלים ללמידה, בית הספר אמור להקנות להם הרגלי למידה, כלים לחיפוש ומציאת מידע, חשיבה יצירתית, יכולת להוציא חשיבה כזו מן הכח אל הפועל, סקרנות, יכולת ללמוד בדרך של ניסוי וטעיה, וכו´. לצערי, על אף שזו בעיני המטרה העיקרית של בית הספר, הוא נכשל כשלון חרוץ בהקנייתה. גם בבסיס התיאורטי של משרד החינוך לא מצפים מבתי הספר להקנות כלים כאלה, ובפועל הדבר כמעט ולא קורה, למעט יזמות ספורדיות של מורים ספציפיים בתחומים ספציפיים. לגבי הערכים החברתיים, הייתי מצפה שיקנו להם ערכים כגון כלים להתמודדות במסגרת חברתית (וכאן ודאי שיש מסגרות חברתיות נוספות שיכולות לעשות זאת לא פחות ביעילות), סובלנות, קבלת האחר, כלים לישוב סכסוכים, כלים לביטוי עצמי וכו´. התחום הזה אמנם מצוי הרבה יותר בתכניות של משרד החינוך, אבל בפועל אני לא רואה שהם לומדים משהו כזה (חוץ מאיך ללכת מכות בהסעה... ואולי גם זה שעור חיוני להמשך החיים...). לגבי הידע - זה נראה לי הדבר הפחות חשוב, בעיקר אם הקדמת ונתת לילדים את הכלים שיאפשרו להם להשיג ידע בקלות וביעילות, אם כי אני לא מזלזלת בחשיבות הנוחות שיש בכך שמישהו בא ומרצה לך על הידע הזה במקום שתצטרך להתרוצץ ולחפש אותו. גם כאן, שזה התחום החזק ביותר של בתי הספר משלושת התחומים שהזכרתי, בתי הספר לא ממש מצטיינים. הרבה פעמים הידע שטחי, נבחר לפי תכניות לימודים כלליות שגובשו השד-יודע-מתי במשרד החינוך, ואינו "מעורר תאבון" להוסיף ולחקור. אם כי, כאמור, בתחום זה רבה הצלחתם, יחסית לתחומים האחרים. אבל לי נראה שנכון להיום, בית הספר משמש בעיקר בייביסיטר לילדים שהוריהם אינם יכולים או אינם רוצים שיהיו בבית, וככזה הוא לא ממש יעיל, כי קורות לילדים יותר מדי תאונות יחסית לכך שהם אמורים להיות בסביבה מוגנת (ואני מתכוונת הן לתאונות פיזיות, הן לתאונות אינטלקטואליות והן לתאונות רגשיות).

 

[צפריר שפרון]

בשם ההסתגלות

אנחנו עושים בחיים לא מעט דברים שהיינו מעדיפים לא לעשות ומוותרים על דברים שהיינו רוצים - נאמר שזה נכון, האם זה ראוי? האם זו גזרת גורל? האם לא טבעי לשאוף להקטין את אותם "לא מעט דברים", להפוך אותם למינימליים? אדם שכל חייו פעל במסגרות שהתגמשו לצרכיו יהיה לו קשה יותר להתמודד עם הנושא! - אם איזה נושא? עם החיים בתוך מסגרת? האם אדם שכל חייו פעל במסגרות שאינם מתאימים לו כלל וכלל יהיה מוכשר יותר לתפקוד תוך דיכוי-עצמי בשם ההסתגלות? כאשר אנחנו יוצאים מתוך הבנה שביכולתינו וברצוננו, להעניק לילדינו את החופש לגדול ולבחור לעצמם את נתיבי חייהם, לברוא לעצמם מסגרת במדת הנדרש, עם המגבלות ההכרחיות הנובעות מעצם היותם כפי שהם, ומהיותנו אנו כפי שאנחנו בתפקיד זה של הורים. איננו יכולים להעניק זאת דרך מסגרת נוקשה שההצדקה לקיומה קיימת עשרות שנים קדימה, כשהילד יהפוך לאדם עצמאי. ילד איננו מבוגר קטן. ילד הוא ילד ואינו יכול לקחת אחריות מלאה על חייו, ניצול ציני של מצב זה הוא "גיוס" הילדים לצבא כשהם מגיעים לגן הילדים. כאן, יש להבין שהרעיון שלפיו "קשה באימונים-קל בקרב", אינו מתאים כאן היות והקרב נמצא בעתיד רחוק ואיננו רלוונטי לתוכן חייו של הילד בהווה חייו. דיכוי לא מוביל למשמעת, כפיה לא מובילה לחופש, נוקשות לא מובילה לגמישות וכן הלאה... כאשר נכבד את הילד ונזרום איתו כשאנחנו שמים גבולות היכן שנדרש (גבולות ברורים הם זכות של כל ילד), יש להניח שהפחד מאי היכולת להסתגל לעתיד לבוא, יתחלף בנינוחות, גמישות וחווית ההווה.

 

[ליאת +]

נכון לבית ספר מטרות נוספות

א ב ל : ההתיחסות לבית הספר כמקור העיקרי והיחידי לידע וללימוד נותנת לו לגיטימציה עצומה והתיחסות רצינית ותהומית אליו מצד ההורים והמורים. אם היינו מתיחסים אל בית הספר כמקום לפיתוח כישורים אחרים (כמו למשל התחברות לבני גילך,שאני מניחה שאליהם התכוונת), אז מה נורא כל כך בילד שמפסיד יום לימודים? שמגיע לבית הספר אך נשאר בחצר כי בדיוק הוא מסתכל על נמלים או משחק עם ילד אחר? ילד שלא מכין שעורים. כמי שכבר זכתה להנזף קלות ע"י המטפלות במעון על השעות המאוחרות שבהם אביתר מגיע למעון, אני כבר צופה בחשש לימי בית הספר. כמו שמישהי כתבה בעיתון לפני כמה זמן: מילא הם (הילדים), אבל אנחנו כבר עברנו את זה פעם אחת: הפחד מאיחורים ומנזיפות, הלחץ להכין שעורים.. למה עלינו לעבור זאת שוב עם הילדים?

 

[נעה גל]

אני לא יודעת מה איתך... אבל כשאני

בודקת את החברות שלי מתוך כ-15 רק 3 הן בנות גילי (כלומר, מאותו שנתון) השאר, גדולות ממני (חלקן אפילו ב-10 שנים), חלקן קטנות ממני (עד 7-8 שנים), ורובן בטווח של 3-4 שנים לכל כיוון. אני מניחה מכך, שהנטיה הטבעית שלנו כבני אדם היא למצוא אנשים מתאימים לנו לאוו דווקא לפי הגיל.... לכן, זו לא נראית לי מטרה של בית הספר. מה גם שבית הספר לא שם לעצמו את ההתחברות ילדים אחרים כמטרה (אחרת, הם היו דואגים שיהיו קצת יותר הפסקות...). חוץ מזה... שממש לא צריך את הבית הספר כדי למצוא חברים!

 

[חגית אמא של יובל]

מענין! יש עוד?

 

[נעה גל]

יש עוד המון. אני עובדת על תרגום

הספר הזה. כשאני אקבל רשות מבעלי זכויות היוצרים, אני אכניס לכאן פרקים גדולים יותר. הספר מדהים. כדאי לקרוא אותו באנגלית. הוא לא קשה ומרתק.

 

[יונת ש.]

והנה קצת קישורים

הספר Learning All The Time ציטוטים של ג´והן הולט ראיון עם ג´והן הולט

 

[מחלל]

אוף שיעורים

אני די מזדהת עם כל מה שנכתב פה.אבל מה לעשות שהיום בלית עודה אי אפשר להגיע לכלום אז אומנם לא צריך להקרע מרוב לימודים אבל לפחות להשתדל לעבור.אי לא מומחית גדולה אבל בטח יש דרכים להפוך את המטלות למשהו מהנה. שלכם חנה גונן

 

[חנה גונן]

זאת אני חנה לא מחלל

 

[יונת ש.]

לא חייבים תעודה

הרבה אנשים מצליחים להסתדר בחיים טוב מאוד גם בלי תעודה. אפשר לקרוא דוגמאות (ודיון מעניין) בדף על מקצוענים_בלי_תעודות באתר הקהילתי של "באופן טבעי".

 

[אמיר.]

דבר ההורה שהוא גם מורה.

ראשית - מפאת קוצר זמן - לא קראתי את כל מה שכתבו בנושא. אם אני ממחזר - סליחה. מערכת החינוך מכוונת ובצדק לממוצע פלוס מינוס. לקצוות (החלשים מאד והחזקים מאד - צריך לתת פתרון נקודתי וזה נעשה בכל בית ספר המכבד את עצמו). לכן אי אפשר לבוא בטיעון ´אבל הילד שלי´... כמורה אני מסתכל על הכיתה כמכלול, כחתך של הציבור. שעורי הבית (הניתנים בחכמה ולא כלאחר יד) יש מספר מטרות: 1. שינון חומר. מה לעשות והרבה פעמים הידע נקנה דרך תרגול שוב ושוב (אלמנטים במטמטיקה למשל). 2. הספק חומר מחוץ לכיתה (מאמר בהיסטוריה או שיר בספרות). 3. אפשרות לעבודה אישית תוך הפגנת יכולת אישית (עבודות חקר). מורים ותלמידים ואפילו ההורים - כולנו בני אדם ועושים מדי פעם שגיאות. חלק מהחיים. לא לקפוץ ולא להתנפל - להפיק לקחים. נ"ב - אני לא מתביש לומר שבית הספר הוא גם גורם חינוכי וסוציליזטורי. בגלל זה הלכתי לחינוך והוראה כי אני חושב שצריך לקדם את המדינה ואת הציבור. אני רואה עצמי שליח משולש: של החברה, של ההורים ושל התלמידים.

 

[noa_f]

חומר למחשבה...

עד לפני כמה שנים, לימדתי בקורסים למתימטיקה לבגרות של אחד המכונים הגדולים בארץ. המכונים הללו מתפארים (כולם) באחוזי הצלחה גבוהים ביותר, ולא בכדי: 1. התלמידים ברובם בעלי מוטיבציה עצמית להשיג ציון גבוה (כי הם רוצים להתקבל למדעי המחשב / רפואה / פסיכולוגיה וכו´). 2. יש חובה להגיע למספר גבוה של שיעורים ולהגיש אחוז גבוה של שיעורי הבית, ההגשה נבדקת. 3. כמות שיעורי הבית עצומה! והם עושים אותם! לא ממש בעיה להצליח כאשר כל התנאים לעיל ממומשים. ומכאן לדעתי, לא ללחוץ בבית הספר, מתוך ידיעה, שאם הילד ירצה מספיק - הוא יעשה. אם כי צריך לקחת בחשבון, שלעיתים, כאשר הוא רוצה, זה כבר עולה הרבה כסף (קורסים חיצוניים). עוד אפשרות, כאשר בבית הספר ניתנים שיעורי בית שדורשים חשיבה ויצירתיות, הם גם נעשים בהתלהבות, ואת זה אני מכירה מנסיון. אבל זו לפעמים דרישה גדולה מדי ממערכת החינוך המפוהקת שלנו.

 

[הורה]

חנוך ביתי וההורים

אני רוצה להתייחס לנושא מנקודת מבט של ההורה. כמו שזה נראה על מנת שלילד יהיו אפשרויות טובות יותר, ההורה נדרש לוותר על הרבה מרצונותיו. עבודה- סיפוק מקצועי ופרנסה. להקדיש את רוב יומו לילד, לצרכים שלו. לדעתי לנושא הזה לא מוקדש מספיק מקום. מה אנחנו מלמדים את הילדים שלנו? שהתפקיד שלנו בחיים זה רק לגדל אותם? פה אתה יכול להגיד לי שבית הספר משמש כביבי סיטר, באופן חלקי זה נכון, אחד מהתפקידים שבית הספר ממלא זו מסגרת. ובמקומות מסוימים נלחמים על כך שיהיה יום לימודים ארוך כדי שלילדים תהיה מסגרת. אני גם חושבת שבבית הספר מתפספסים הרבה מהתכנים שהוא אמור לספק, אפשר לנסות ולשנות את מה שיש במסגרת. אז למה לא להלחם במערכת הקיימת ולשפר אותה?

 

[נעה גל]

התיחסות להתיחסות

...כמו שזה נראה על מנת שלילד יהיו אפשרויות טובות יותר, ההורה נדרש לוותר על הרבה מרצונותיו. המשפט הזה נכון מהרגע שנולד תינוק ללא שום קשר אם ההורים מחנכים מהבית או לא, וללא קשר לאפשרויות טובות יותר או לא. ברגע שנולד תינוק, ההורה נדרש לוותר על הרבה מרצונותיו, מאורחות חייו. אבל הוא עושה את זה ברצון ושמחה. כי זה מתאים לו. להורה.. יש לי הרבה מה להגיד על עבודה וסיפוק מקצועי, ואיך רוב האנשים (לא כולם, זה נכון) עובדים כמו חמורים כל החיים שלהם ללא סיפוק מקצועי בכלל. לעומת זאת, אם יכלו לעשות מה שהם אוהבים באמת היה להם הרבה מאוד סיפוק (יש גם דבר כזה שנקרא סיפוק אישי, התפתחות אישי. עבודה זה לא הכל בחיים, בכל אופן, לא בחיים שלי). לפעמים גם הישיבה בבית מסתדרת עם פרנסה וגם עם סיפוק מקצועי. למעשה, כמעט כל האנשים שקראתי עליהם באתר הקהילתי של באופן טבעי, ומחנכים את ילדיהם בבית, נשמעים לי הרבה יותר מאושרים ומסופקים בחיים שלהם מכאלה שאני מכירה בחיים האמיתיים, ולא עושים כך. וכן. חינוך מהבית דורש המון השקעה מצד ההורים. אבל הם עושים זאת כי הם נהנים מכך (בכל אופן, אני מקווה, אחרת אין לזה טעם). ומהנסיון הקצר שלי בחינוך ביתי (בתי היתה 5 חודשים איתי בבית לאחרונה, כי הוצאנו אותה שנה שעברה באמצע השנה מהגן), גיליתי, שדווקא כשהיינו כולנו בבית, הילדה שלי היתה פחות מרכז הענינים מאשר עכשיו כשהיא נמצאת רוב היום בגן. היו כמובן, ימים, ושעות בתוך ימים, שישבנו יחד, והתעסקנו במשהו ששתינו נהננו ממנו, אבל, היו גם הרבה רגעים אחרים בהם כל אחד עסק בשלו. הקשר הרבה יותר זרם ביננו. לא הייתי צריכה לדאוג לה לתעסוקה או לענין או ללמד אותה משהו. היא בחרה כיוון ואם נזדקקה לעזרה היא פנתה אלי. לכן, המסר שילד מקבל כשהוא נמצא בבית עם הוריו הוא בדיוק הפוך. הוא נחשף לעיסוקים של ההורים באופן הרבה יותר אינטנסיבי מאשר ילדים שנמצאים בבית הספר. לגבי לשנות את המסגרת.... המסגרת לא מתאימה יותר. היא לא מתאימה בעיקר לילדים של היום (והם אלה שחשובים כי הם אלה שהולכים אליה). כשיש לי מכנסיים לא מתאימים (כי, לדוגמא, השמנתי

), אני מחליפה אותם לחדשים... ולא גוזרת את הישנים ומנסה לדחוס את עצמי לתוכם. והאמת היא, שבאופן מעשי (והוא שאני כנראה לא אמצא עבודה מתוך הבית), אני רק מנסה לדחות את רוע הגזירה. אני משאירה את אורן עוד שנה בגן... רק בשביל שיהיה לי זמן לחשוב איך אני לא מכניסה אותה למערכת החינוך... זו האמת.

 

[הורה]

אז מה כן?

זה נכון שהורים צריכים להשקיע הרבה, אבל ברב המקרים לעבור לחינוך בייתי זה אומר לוותר על הפרנסה.(ועל עוד דברים). פתרון חינוך בייתי לא מתאים לרב האוכלוסיה. לכן אמרתי שצריך לשנות את התוכן, כי חייבים מסגרת לילדים, הם לא יכולים להשאר בבית לבד. נניח שבמקום מבחנים, שעל פיהם המורים יודעים מה הכיתה יודעת, והם צריכים את המשוב הזה, כדי להמשיך. במקום זה יהיו רק עבודות. ולימודים לתעודת בגרות יהיו רק בשנתיים האחרונות, זה לא תוכן יותר טוב? לרב האנשים חינוך בייתי לא מתאים, באופן אובייקטיבי. אם חושבים שהחינוך חשוב לעתיד , צריך למצוא משהו שיתאים לקבוצה יותר גדולה של אנשים, ועדיף לרב האוכלוסיה.

 

[נעה גל]

אני מסכימה, שנכון להיום, חינוך ביתי

לא מתאים לכל ההורים. אבל, השמועות אומרות שהדברים ישתנו. אם זה מענין אותך אז אפשר לקרוא את הסקירת הספר "לנווט בסערה" של רוני אבירם, שעשתה יונת שרון, הספר מסביר איך בעתיד הדברים ישתנו וצורת החינוך הזה כן תהפוך להיות רלוונטית לרוב האוכלוסיה. נכון להיום, אין לי פתרון. אני רק יודעת, שאת הילדה הפרטית שלי אני לא רוצה להכניס לשם. כי זה לא מקום טוב, ושינויים בתוכן הם כמו כוסות רוח למת (לעניות דעתי, כמובן) ולא איכפת לי אם אחרים כן רוצים. במקרה היום דני הקריא לי קטע ממאמר שהוא קורא, שהגדיר לי יפה את החלק הגדול של הבעיה של בתי ספר. אני מצטטת מתוך המאמר (ההדגשה היא שלי ולא במקור, ואני מתנצלת מראש אם יש שגיאות כתיב): Threr may be more forms of intelligence. Communication skills, for example, may require a combination of interpersonal and logical intelligence, or they may be separate from intelligence in their own right. Similary, problem solving may combine different kinds of intelligence - parctical and spatial - or may stand on its own. The precise list isn´t important. What is important is the probability that everyone is intelligent in some way, if only we can recognize it. It´s the tragedy of our schooling that we´re led to believe that logical intelligence is the only type that matters . Observation of friends and colleagues later in life will prove that other forms of intelligence are at least as important, if not more. (Ideas for Managers by Charles Handy) ו

לחלוטין, בקשה אישית ואת/ה לא חייב/ת להענות. אם אפשר לבחור כינוי אחר מ"הורה" (הבקשה הזו מופנית גם למי שמזדהה כ"נשוי"). סתם שם ("לולה", "יוסי"). רק שתהיה לנו דמות קצת פחות ערטילאית מ"הורה". זו זכותכם המלאה להשתמש באיזה כינוי שאתם רוצים ואתם לא חייבים להחליף.