חחח עכשיו זה מתסכל?
הרי זה בדיוק מה שמוביל לגרושין ה"שניים אוחזין" הזה שלך: קצת אחרי שנגמרת ההתלהבות הראשונית מהקשר, כל אחד רוצה למקסם את אושרו האישי בטווח המיידי, ללא שום מבט או התחשבות בבן זוגו, ילדיהם או כלבם המשותף.. ככה מגיעים למצב בו אפ'חד לא מוותר, ואם כן מוותר אז מרגיש תחושה בוערת ומציקה ברקטונגו.. אנשים מחפשים להם פתרונות שלא קשורים לזוגיות שהם ניסו לייצר, מתקרבנים, מאשימים, מרגישים מוזנחים ובודדים, חושבים שמגיע להם יותר מהחיים, והופללה מתגרשים. ואז כשכבר מתגרשים והוסרו העכבות, אז למה פתאום כן לוותר?? בינינו, זה מתחיל כבר בחתונה, כשרבים על פואה גרא (שדודה מלכי מהצד של הכלה אוהבת) או קוקי סאן ז'אק (שסבא בולוס של החתן מתמוגג מהם)... הראשון שמוותר צריך להתחיל לשים כסף בצד לפרוקטולוג. (לא באמת הראשון שמוותר - ברגע בו מתחילות מלחמות ה"אני חייב, גם אם זה על חשבונך" או " אני לא מסכים שתתנהג כך, גם אם זה נורא טוב לך ", צריך לפתוח קופה קטנה לטיפול בבעיות ישיבה עתידיות)
תהנה מהאבהות המלאה הזו.
