ראשון הפליטים*
זה בכלל אני. עוד לפני שקראו להם פליטים אפילו. לפני השיוך. לפני שכל ניק נשא תגיות זהות ומספרים על האמה. בימים שעוד היו פה ניקים אינדווידואליסטים חזקים עם אמירות בוטות וחדות ולא סתם ברגים במערכת. עין הנץ. גזר מציון. פטר חמור**. אז עוד הסתכלו פה לאנשים בעיניים ולא מהחגורה ומטה. ומאז, אכן ימים קשים. הפורום של קפת קצת שומם, בפורום שלי קצת התרוקן האוויר ובכלל, החיים בעולם הכתוב כבר מתקשים קצת יותר לטשטש מציאויות. איפה הימים, אני שואלת, של הניקים החזקים שלי. מי לא הסתובב אצלנו אז? אנשים כחולים, אחרים שכותבים לדיסק ואפילו כאלה שגומרים מהר. באמת, קורעים. אבל הם נעלמו להם לאותו המקום שאליו הולכים הניקים אחרי שהם מתים. והותירו אחריהם שממה. באמת, תמונות קשות. כואבות. מאין יבוא עזרי? רגע. אולי מה שאפשר לעשות זה פשוט להוציא את עצמך מהכלל ואז להפנות אצבע מגחגכת כלפי הכלל שלפני רגע היית חלק ממנו. פתאום זה נשמע לי פטנט מאגניב. ישראלי כזה, שורשי, עמוק. וואלה. איך לא חשבו על זה קודם?! באמת, זו התשובה! זה הפתרון! הנה, הגיעו ימות המשיח!! ניצלנו כולנו!!!*** אוקיי, למישו יש טישו? * זהירות, פוסט קורע לב. ** קפת, השתמשתי. תפתחי פה גדול, שאני אזרוק לך דמי שימוש. *** הצער, הכאב והיגון העבירו אותי על שאריות דעתי הדלות.