הי תמרית.
כמה חבל לי להרוס לך את הפנטזיה. אני לא כל כך רוצה להתחיל לשכנע אותך, או להטיל בך ספקות. את לפני חתונה וזה רגע מרגש ומפחיד כאחד. מוזר לי קצת מה באמת את עושה פה שבועיים לפני, אני זוכרת את עצמי מאד נסערת, לחוצה ועסוקה בשבועיים האלה. בכל אופן, גם אני הלכתי לשיעורי כלה, ואני לא ראיתי בזה משהו מרגש אף פעם. לכל מורה יש את השיטות שלה, אצלי לא הדגימו עם מלפפונים בשיעור כמו שהמורה של חברה שלי עשתה. אבל היו דברים אחרים. אני למדתי את שיעורי הכלה כמו שצריך שזה אומר התעמקתי בפרטים, וסיכמתי כל דבר. ולא מצאתי בזה אף פעם משהו מרומם, להיפך. אולי תאורתי זה עוד מתקבל אבל במציאות, אני הרגשתי מושפלת ביותר. אני יכולה לאמר לך בודאות שאחת הסיבות הגדולות לאובדן האמונה שלי היה הלכות נידה. המקווה, הבלניות, הצחצוח לפני עם הפרטים הקטנים, הכתמים שאוסרים אותך, הטומאה שנכנסת בך שאת "אסורה", השאלות הקטנוניות לרב, והירידה שלו לפרטים האישיים שלי. בחרתי שלא לענות לך עד עכשיו כי את לפני החתונה כבר, אבל אם כבר הזכרת את זה את, אז הגבתי. אם תשכנעי את עצמך שזה כיף לך יכול להיות שבשבילך זה יהיה טוב. אני לא יכלתי לשחק אותה על עצמי שזה טוב לי, ושזה עוד קדוש לי. ותתפלאי אני דיברתי עם הרבה נשים שאני יודעת ששומרות על כל ההלכות, הם הודו בפה מלא שזה משפיל אותן. אחת אמרה לי את המפט הבא: אני כבר 12 שנים, טובלת פעם בחודש, לא היה פעם אחת שלא חזרתי הביתה בוכה." אז זהו שיש גם כאלה. ואם את בטוחה בעצמך אז שיהיה לך במזל טוב. ובהצלחה. דידית.