שלום
חדשה כאן, אבל ותיקה בחיים... שמחתי למצוא כזה פורום של אנשים שמבינים, שלא שופטים, שעוזרים אז החלטתי לכתוב. החיים לאחרונה מובילים אותי למטה. וזה כאילו אני מתגלגלת במורד הר גבוה ורק תופסת תאוצה מבלי ששום דבר יעצור אותי - אין לי שום דבר להיאחז בו. יש לי חברים טובים שתומכים, יש לי משפחה שתומכת. זה חיצוני. (ואני לא מזלזלת בזה) אני לא מצליחה למצוא את האנרגיות בתוך עצמי, את המוטיבציה לעלות למעלה. לעשות את הצעד הראשון. ואני שוקעת. עמוק. רצף הארועים שקרו לי יחד של אהבה שנתקעה בקיר - בלתי אפשרית מלכתחילה ועדיין בלתי נמנעת וכאב גדול בסופה. מצב כלכלי הגרוע ביותר שחוויתי בחיי (ובלי יציבות כלכלית זה מתיש לי את העצמאות האישית), כרגע אני מובטלת עקב צמצומים והזמן שאני לא עובדת מתארך לו, הרבה בגלל שאני שוב בפרשת דרכים שבה אני לא ממש בטוחה במה אני רוצה לעסוק. לאט לאט המצב נעשה יותר מתסבל ויותר פסימי ואני יושבת בבית - מול 4 קירות, מאבדת את עצמי עם המחשבות הרעות. ואני יודעת שצריך להסתכל על מה שיש ושיכול להיות יותר גרוע. אני פשוט לא מצליחה למצוא את הכוח להכניס דברים לפרופורציות כבר כמעט ולא מחייכת. רוב הזמן פשוט מהורהרת. כאילו החיים שלי ואני נמצאים בשני מסלולים מקבילים (וסליחה על שלל המטאפורות, זו רק דרך התבטאות). מרגישה חלולה. איך מתגברים? לא רוצה ולא יכולה יותר להיות במקום כל כך נמוך.... תודה.
חדשה כאן, אבל ותיקה בחיים... שמחתי למצוא כזה פורום של אנשים שמבינים, שלא שופטים, שעוזרים אז החלטתי לכתוב. החיים לאחרונה מובילים אותי למטה. וזה כאילו אני מתגלגלת במורד הר גבוה ורק תופסת תאוצה מבלי ששום דבר יעצור אותי - אין לי שום דבר להיאחז בו. יש לי חברים טובים שתומכים, יש לי משפחה שתומכת. זה חיצוני. (ואני לא מזלזלת בזה) אני לא מצליחה למצוא את האנרגיות בתוך עצמי, את המוטיבציה לעלות למעלה. לעשות את הצעד הראשון. ואני שוקעת. עמוק. רצף הארועים שקרו לי יחד של אהבה שנתקעה בקיר - בלתי אפשרית מלכתחילה ועדיין בלתי נמנעת וכאב גדול בסופה. מצב כלכלי הגרוע ביותר שחוויתי בחיי (ובלי יציבות כלכלית זה מתיש לי את העצמאות האישית), כרגע אני מובטלת עקב צמצומים והזמן שאני לא עובדת מתארך לו, הרבה בגלל שאני שוב בפרשת דרכים שבה אני לא ממש בטוחה במה אני רוצה לעסוק. לאט לאט המצב נעשה יותר מתסבל ויותר פסימי ואני יושבת בבית - מול 4 קירות, מאבדת את עצמי עם המחשבות הרעות. ואני יודעת שצריך להסתכל על מה שיש ושיכול להיות יותר גרוע. אני פשוט לא מצליחה למצוא את הכוח להכניס דברים לפרופורציות כבר כמעט ולא מחייכת. רוב הזמן פשוט מהורהרת. כאילו החיים שלי ואני נמצאים בשני מסלולים מקבילים (וסליחה על שלל המטאפורות, זו רק דרך התבטאות). מרגישה חלולה. איך מתגברים? לא רוצה ולא יכולה יותר להיות במקום כל כך נמוך.... תודה.
וזמניות - התחלתי לשלוח קוח לכלמיני. מחכה שמישהו ירים את הכפפה.שולחת הרבה. בקטע הזה אני די אקטיבית. לגבי האהבה. זה סיפור ממש כואב בגלל שמצאתי את האדם שמתאים לי ביותר. וכל הנסיבות הצביעו נגד ועדיין המשכתי ללכת בדרך הזאת. ידעתי שיכאב לי, ידעתי שזה לא ייגמר טוב ועדיין הלכתי לשם. כבר לא יודעת כמה אני מאמינה באהבה, או יותר נכון בזוגיות. אולי בשביל אחרים. קצת פחות בשבילי. (וזה לא מתוך רחמים עצמיים, סתם מבט ריאלי על החיים שלי) למצוא נקודות אור? מכירה את זה בסגנון קצת שונה. פעם הייתי כותבת כל יום 5 דברים שאני מודה עליהם כדי לזכור שיש דברים טובים בחיים שלי. הבעייה כרגע זו המוטיבציה של להסתכל על הדברים החיוביים בחיים. של להרים את הראש מעל לכל הרע. בכל אופן, תודה על התגובה. אני יודעת שזו תקופה ושזה יעבור. רק אני לא יודעת מתי ואיך. אחד הדברים החשובים שקרו זו העובדה שהוצאתי, שפרקתי. יש לי כישרון מדהים בלהסתגר לתוך עצמי כשרע לי ולא להוציא. וכשכתבתי פתאום יצא הכל. וזה הביא קצת הקלה. לאט לאט.