מתוך מעשיות האחים גרים
חתולה ועכבר בשותפות חתולה ערכה היכרות עם עכבר, וסיפרה לו רבות כל-כך על האהבה הגדולה והידידות שהיא רוחשת לו, עד שלבסוף נעתר העכבר לגור עמה בבית אחד ולנהל משק בית משותף. "אבל לקראת החורף עלינו לאגור, אחרת נסבול רעב," אמרה החתולה, "אתה עכברון, לא יכול לשוטט בכל מקום, ולהילכד לי בסופו של דבר במלכודת." העצה הטובה התקבלה והם רכשו סיר שומן, אלא שלא ידעו היכן לשים אותו. לבסוף, אחרי התלבטות ממושכת, אמרה החתולה: "אינני מכירה מקום מוצלח יותר מהכנסייה לשמור בו סיר שומן, שם איש לא יעז לקחת כלום. נשים את הסיר מתחת למזבח ולא ניגע בו עד שנצטרך." הביאו אם כן את הסיר למקום המבטחים, אבל לא חלף זמן עד שלחתולה התחשק לזלול קצת, ואמרה לעכבר: "אה, מה שרציתי לומר לך עכברון, הוא שבת דודתי ילדה בן והזמינה אותי להיות לו סנדקית, בן לבן עם כתמים חומים אני אמורה לשאת לטבילה. תן לי לצאת היום ואתה תטפל בבית לבדך." – "כן כן," ענה העכבר, "לכי לך בשם האל, ואם תאכלי משהו טעים, חשבי עלי: גם אני לא מתנגד לטיפה מיין הטבילה האדום והמתוק." אבל כל זה לא היה אמת, לחתולה לא היה שום טקס טבילה וכלל לא הייתה אמורה להיות סנדקית. היא הלכה היישר לכנסיה, התגנבה אל סיר השומן, התחילה ללקק וגמרה את קרום השומן. אחר-כך ערכה טיול על גגות בתי העיר, בדקה כל מני הזדמנויות, אחר-כך השתטחה בשמש והחליקה על שפמה בכל פעם שעלה סיר השומן בדעתה. רק עם רדת ערב שבה הביתה. "אח, הנה את," אמר העכבר, "בטח היה לך יום מוצלח מאוד." – "התחיל בסדר," ענתה החתולה. "איזה שם נתנו לילד?" שאל העכבר. "קרומהלך," ענתה החתולה, די ביובש. "קרומהלך," קרא העכבר, "זה שם מוזר ונדיר. במשפחה שלכם הוא מקובל?" "מה זה משנה," אמרה החתולה, "הוא לא גרוע יותר מגנבתפירור, כפי שנקראים ילדי הסנדקות שלך." לא עבר זמן רב והחתולה שנתקפה שוב בתאוות הליקוק, אמרה לעכבר: "אתה מוכרח לעשות לי טובה, ושוב להשגיח על הבית בעצמך. אני מוזמנת שנית לשמש סנדקית, ומאחר שיש לילד טבעת לבנה סביב הצוואר, אני לא יכולה לסרב." העכבר הטוב ניאות, והחתולה התגנבה לכנסייה מאחורי חומת העיר, וזללה חצי מהשומן בסיר. "אין דבר טעים יותר, ממה שאוכלים לבד," אמרה והייתה מרוצה מאוד ממלאכת יומה. כשבאה הביתה שאל העכבר: "ואיזה שם נתנו בטבילה לילד הזה?" – "חצינגמר," ענתה החתולה. "חצינגמר! מה את סחה! בכל ימי חיי עוד לא שמעתי שם כזה. אני מתערב אתך שאיננו מופיע בספר השמות." עד מהרה הזילה שוב החתולה רירה מרוב תאוות הליקוק. "כל הדברים הטובים באים בשלשות," הסבירה לעכבר, "שוב נקראתי להיות הסנדקית, הילד שחור לגמרי ורק כפותיו לבנות, מלבד זאת אין אף שערה לבנה אחת בכל גופו. דבר כזה קורה רק פעם בכמה שנים. אתה הרי תרשה לי לצאת?" "קרומהלך! חצינגמר!" ענה העכבר, "שמות מוזרים כאלה, הם מעלים בי הרהורים." "שמע, אתה יושב בבית במעיל הקטיפה האפור-כהה שלך וברעמת השיער," אמרה החתולה, "וסתם משחית זמנך. זה מה שקורה כשלא יוצאים מהבית בשעות היום." בהעדר החתולה, סידר וניקה העכבר את הבית ואילו החתולה הלקקנית זללה את סיר השומן עד גמירה. "רק כשגומרים הכל זוכים לשלווה," אמרה לעצמה החתולה והגיעה הביתה רק בלילה, שבעה ושמנה. העכבר שאל מייד לשם הילד השלישי. "גם השם הזה לא ימצא חן בעיניך," אמרה החתולה, "הוא נקרא חסלגמרי." "חסלגמרי!" קרא העכבר, "זה השם הכי חשוד. מעולם לא ראיתיו מודפס. חסלגמרי! מה זאת אומרת?" הוא טלטל ראשו, התכרבל ושכב לישון. מאותו יום ואילך לא הוזמנה החתולה עוד להיות סנדקית. אבל כשהתקרב החורף ובחוץ כבר לא היה אפשר למצוא מזון, חשב העכבר על המאגר שלהם ואמר: "בואי חתולה, נלך לסיר השומן שאגרנו לנו, זה יהיה טעים מאוד." – "ועוד איך," ענתה החתולה, "זה יערב לך מאוד, יותר מאשר להושיט את לשונך העדינה החוצה בעד החלון." הם יצאו לדרך וכשהגיעו, אמנם ניצב סיר השומן במקומו, אבל היה ריק. "אח," אמר העכבר, "עכשיו הבנתי מה קרה, עכשיו הכל יוצא לאור היום, איזו חברה את! זללת הכול כשהיית כאילו סנדקית: קודם הקרום הלך, אחר-כך חצי נגמר ובסוף..." – "מוטב שתשתוק," קראה החתולה, "כי עוד מילה אחת ואני טורפת אותך." – "חסלגמרי" כבר עמד לעכבר המסכן על קצה הלשון ואך יצאו המילים מפיו הסתערה עליו החתולה, לכדה אותו ובלעה. שתבינו, כך זה בעולם. בברכה,
isica ברומנית מבטאים את כל האותיות. קוראים איך שכתוב. על החתול יש דיקלום ילדים בחרוזים שאומר: " חתולה יפה שלי, אותך ראיתי בחלום אתמול. . בחלום הסתרקת התרחצת ובמראה התבוננת. ברומנית זה נשמע הרבה יותר טוב. מיאו!
