../images/Emo108.gifלאילן -- החתולה שהיתה
לי ברומניה זכורה לי עד היום, למרות שעברו מאז יותר מארבעים שנה, והייתי אז ילדה קטנה. עלינו לארץ במאי 1965. היתה לנו חתולה בבית, שחורה עם קצת לבן בפנים, זנב וכפות הרגליים. שמה היה "הצועניה". באותם השנים היה קשה ברומניה, במיוחד בערים, לא היה מספיק אוכל אפילו בשביל האנשים, אף אחד לא היה מוכן להחזיק בבית בעלי- חיים. לאבי, שהיה רואה החשבונות של כל הקולחוזים שהיו באזור שלנו, היו לו הרבה קשרים עם הכפריים, הצליח להשיג אוכל גם בשביל החתולה. החתולה היתה אצלנו מאז ומתמיד, לא יכונו לעזוב את רומניה ולהשאיר את החתולה בלי שנהיה בטוחים שמישהו ידאג לה. הצלחנו לשכנע משפחה כפרית, שהיתה בקשרים טובים איתנו,לקחת את החתולה אליה , תמורת סכום כסף ומתנה-- סיר וכסא. הכפריים גרו , במרחק 120 ק"מ מהעיר שלנו. כבר במרץ מסרנו אותה כי היינו עסוקים מאוד בהכנות לקראת העליה. מרץ ברומניה קר, קר מאוד, שלג, הכל קפוא, שום דבר לא צומח, אין פירות אין ירקות, רוב האנשים נזונים מתפוחי אדמה (מי שהצליח לקנות והיה לו מקום לאפסן אותם), לחם כשהיה בחנות, וגם שהיה לא תמיד היה אכיל, לא יכולת לקנות כמה שרצית, היתה הקצבה חודשית אותו הדבר בשר וכל השאר. מי שהיה לו כסף וקשרים יכול היה להשיג מזון בסיסי אבל לא הרבה. במצב הזה ברור שאין שאריות לתת לבעלי חיים או לזרוק לפח. בכפר המצב היה קצת יותר טוב. תמיד אפשר היה לגדל משהו בלי שהקומיסר הקומוניסטי ידע. לכן הכפריים היו מוכנים לקחת את החתולה שלנו. עשרה ימים לאחר שמסרנו אותה, בוקר אחד, פתחנו את הדלת ומצאנו את החתולה, הצועניה שלנו,שוכבת על-יד הדלת רועדת מקור ובקושי נושמת.היא חזרה אלינו כל הדרך, 120 ק"מ ברגל בקור, בל אוכל,בלי מקום שיכלה לנוח או להתחמם . היא היתה יותר מתה מחיה. למרות שהיו להורי 1001 סידורים לפני העליה ואנחנו היינו קטנים, עשינו משמרות על--ידה יום ולילה עד שהחלימה. אומרים שלחתול יש תשע נשמות ,לחתולה שלנו היו יותר. אנשים לא יכולים לעבור כזה מסע ברגל , בלי אוכל, בלי מקום לנוח ולהתחמם, ודאי שלא חתול, אך הצועניה שלנו הצליחה . שוב שילמנו לאנשים, שבאו לגור במקומינו .סידרנו עם כפריה, שהורי הכירו ( תמורת קומקום, שטיח, וסכום כסף לא קטן) שתביא להם חלב ולחם מהכפר, והחתולה נשארה איתם בבית שהיה פעם שלנו ושלה ועכשיו רק שלה ואנשים זרים יהיו איתה. בשנת 1965 אי אפשר היה לדבר או להתכתב עם מישהו מרומניה . היינו בין היהודים האחרונים שיצאו מהעיר שלנו, כך שלא היה לנו את מי לשאול על החתולה שלנו. רק כעבור 30 שנה נסעתי שוב לרומניה. דבר ראשון שעשיתי כשהגעתי לבית שלנו שאלתי את האישה שגרה שם: " מה קרה לחתולה שלנו?" .. היא אפילו לא זכרה אותה. כל השנים שאני בישראל כל פעם שאני רואה חתולה בלי בית, אני נותנת לה אוכל, כי אני חושבת, שאולי גם היא, כמו החתולה שלי, מנסה להגיע הביתה.
