שלום לך
עדיין קשה לי להפנים שכל כך הרבה דברים נקבעים לאדם רק לפי אמונתו... תראי את הנוצרים והמוסלמים. מאמינים באותו האל כמונו, רק הסיפורים בתנ"ך שלהם קצת שונים (במקרה של המוסלמים אלו אפילו כמעט אותם סיפורים), ותראי כמה מלחמות חורמה על דת ואמונה נוצרו בעולם, כמה רצח, ביזה, וכו - והכל בשם האלוהים (גם לנו אגב יש יד בדבר לפי התורה). איך אמונה משפיעה? אם הילד שלי למשל היה מאמין שיש חייזרים - האם הייתי זורקת אותו מהבית ומתכחשת לו? כמובן שלא. זכותו להאמין בדברים גם אם אין הוכחות לקיומם. מה שכן, הייתי מנסה לדבר על ליבו ולשאול למה הוא מאמין בהם ללא הוכחות, למה דווקא בהם ולא בדברים אחרים וכו. ההבדל הוא שכשמדובר באמונה אישית, לאנשים יש יותר סובלנות לעניין אבל כשמדובר באמונה דתית יש המון חוקים של כפייה שאנשים מצווים להחיל אחד על השני. מה פשעו של בעלך? פשעו הוא שלמרות הצורה שבה גדל, הוא תהה והפך בדבר וחיפש סיבות ולבסוף הגיע למסקנה שזה שגוי. שהסתירות מעידות על כך שלא אלוהים כתב את התורה, שהכח שדוחף אנשים לציית וללכת בתלם הומצא על ידי בני אדם ומנוהל על ידי בני אדם - לרוב עם אינטרסים כלכליים ואגואיסטים... זה הפשע. כי מרגע שהוא ראה את הדברים ככה - שזו ראייה מאד כואבת כשמבינים אותה לראשונה- הוא לא יכול היה עוד לשקר לעצמו. אז הוא ניסה לפחות כלפי חוץ שלא לטלטל את הסירה. להראות כמי שעוקב אחרי הכל אפילו שבתוכו הוא מרגיש שזו לא האמת... את חושבת שראוי להתנכר לו על כך? בסה"כ אתם שני אנשים עם מטרות דומות (לגדל ילדים ולתת להם את צרכיהם, להיות חברים זה לזה, וכו) אלא שאחד מכם לא בטוח בצדקת אורח החיים שלכם ולמרות הכל הוא מנסה כלפי חוץ להמשיך עם זה. בשביל הילדים, המשפחה, החברים וכו. אני מבינה שמאד מאד קשה לקבל את זה שאת חיה עם כופר. אבל זה קשה בעיקר בגלל שלמדנו להתייחס לכופרים כאוייבים. לא כאנשים כמונו שחשבו קצת יותר זמן ויותר לעומק על דברים שאנחנו בחרנו לא להתעמק בהם. כתבת שאת משתדלת ללכת בתלם - זה אומר שגם לך לפעמים זה לא לגמרי מסתדר. שלא תמיד את בטוחה למה או אם זה נכון לעשות דברים. את מאמינה בצדקת הדרך שלך אבל לא רוצה לבחון אותה. מעדיפה לעצום עין ולהאמין מאשר לפקוח ואולי להתפכח... כי טוב לך איפה שאת נמצאת אז את מעדיפה לא לערער את היסודות שעליהם מושתתים חייך... זה מאד מובן. חשבי על זה שאולי בזמן אחר של חייך תבחרי כן לבחון את אמונתך. וייתכן שכתוצאה מכך היא תתחזק או תחלש ואת עשויה למצוא את עצמך באותו מקום בו בעלך נמצא כרגע... כלומר להבין שזו מערכת גדולה שיסודה שקר מהותי אחד שממוטט את הכל. (אני לא אומרת שזו כן או לא, רק שבאופן תיאורטי את יכולה להגיע למסקנה כזו). אם היה קורה דבר כזה והיית מוצאת את עצמך מהצד השני של המערכת, נאלצת להעמיד פנים כדי לא לצאת דופן ולא להחשב כופרת ומנודה בעיני כל מי שאת מכירה - איך היית רוצה שבעלך יתייחס אלייך? שיאהב את האדם ויתעלם מהאמונה? שיתכחש לך? אני חושבת שהאמונה שלך היא משהו פרטי בינך ובין האלוהים. ואם את מרגישה שזה קיים עבורך, אשרייך. אין צורך לכפות על בעלך שירגיש בדיוק כמוך. אם היית אומרת שהוא אלים, או שהוא שיכור, או כל דבר שמשפיע עלייך ועל ילדייך פיזית ורגשית באופן אישי, הייתי הראשונה שאומרת לך להתרחק, אבל לא זו התחושה שקיבלתי מהכתיבה שלך. מה שמציק לך הוא מה שקורה אצלו בפנים.. נסי להבין את הקשיים שעובר בעלך. אולי תדברו שיחה מלב אל לב שבה כל אחד בתורו יספר על הקשיים שלו בהתמודדות הזו... את לא חייבת להסכים עם דיעותיו כדי לאהוב אותו ולקבל אותו כאדם שנמצא לצידך - ולהיפך. קבלי באהבה את הטוב בקשר - היחסים בינו ובינך ובינו ובין הילדים והמשפחה המורחבת, והתעלמי מהיחסים בינו ובין אלוהים. אם קיים אלוהים הוא יעשה איתו את חשבון הנפש בנפרד ביום הדין. הוא לא זקוק לעזרתנו לבצע את מה שיחפץ. (אגב בגלל זה תמיד תהיתי למה מחבלים מתאבדים צועקים אללה אכבר כשהם מתפוצצים... אם האל כל כך גדול ויכול הכל למה הוא צריך לגדל נער עד גיל 16 ולהכעיס אותו עד שיעדיף נקמה על פני חיים - וכל זה בשביל להרוג אנשים אחרים שיצר? נשמע יותר כמו תוכניות של אדם קטנוני ומלא מדון מאשר אל רחמן ומיטיב)
