שלום לכולם/ן,,,,

[שולינקה 27]

שלום לכולם/ן,,,,

הנני פונה אליכם בעקבות בעיה קשה שיש לי עם בתי,,,(בת שנה) שעות שינה- זאת בעיתה הגדולה הילדה מסרבת בכל תוקף להרדם,,מרגע שהונחה במיטתה ואני יוצאת מהחדר,,, היא מתחילה בשאגות זעקה בכדי שאחזור, אם חזרתי לחדר,, ועמדתי לידה,, הילדה רגועה שוכבת במיטה נינוחה,,, אם יצאתי מהחדר,, הילדה בוכה עד כדי קיא וזה סרט שיכול לחזור על עצמו לא פעם אחת במשך הלילה,,, בעקבות זה,,, שהילדה לא רגועה מאחר ואני לא לידה, יוצא שהיא מתעוררת קרוב ל- 6 -7 פעמים בלילה שנתה לא רצופה,, שלא נדבר על שלי,,, כולנו מותשים,, עייפים,,, מה עלי לעשות,, לאן לפנות כיצד לטפל,, עם מי להתייעץ,,, למיותר לציין,,כי אם אניח אותה במיטתי,, היא תרדם ותישן כפי שהנני מצפה

 

[לאה_מ]

האמת? נראה לי שיש לך פתרון, לא?

אם היא ישנה טוב איתך, כנראה שהיא זקוקה לך וקשה לה עדיין לישון בלעדייך. זה מאד יתכן בגיל הזה, במיוחד אם את עובדת מחוץ לבית (או היא נמצאת במסגרת מחוץ לבית). אני חושבת שבמקרה כזה עדיף שינה קצת פחות נוחה להורים, ועדיין לא להתעורר 6-7 פעמים בלילה. עוד אפשרות היא להצמיד את מיטת התינוק למיטה שלכם ולפרק את הסורגים, כך שהיא תישן איתכם אבל לא איתכם. אני אישית לא בעד להתעמת עם ילדים בגיל הזה בעניין הרגלי שינה - לדעתי זה דבר שמגיע לבד ואין מה להאיץ בו.

 

[ff6aa]

מספר לילות קשים

הפתרון שאני מציעה לא קל אבל כדי לנסות. להשכיב אותה לישון ולצאת. להתעלם מהצרחות. אני יודעת שקשה. מספר לילות קשים אבל היא אמורה ללמוד להרדם לבד, גם כשהיא מתעוררת בלילה.

 

[נעה גל]

אני מאוד לא ממליצה על השיטה הזו,

בטח לא בגיל שנה שלילדה עדין אין את הפרספקטיבה הרחבה של אימא יצאה, והיא תכף תחזור/או נמצאת בחדר השני. בגיל הזה (שבו הביטחון של הילדים בהורים עדין בתהליכי בניה) הם מפסיקים לבכות כשהם מתייאשים מלקרוא להורים, ובעיני, זה מסר לא נכון.

 

[Kalla]

שיטה מצוינת, יעילה

וגם פועלת לעיתים קרובות מהר מאוד - ממש תוך יום-יומיים. ולדעתי, אין כל פגיעה נפשית בילד בתנאי שבסה"כ בחייו הוא מקבל את התחושה שהוא מאוד אהוב ומוגן.

 

[נעה גל]

אף אחד לא אומר שהיא לא יעילה

אפילו יעילה באופן מפחיד

. כמה מהר ילדים לומדים שההורים לא נמצאים בכל מצב עבורם! לא כל מה שיעיל הוא גם טוב (למעשה, אני יכולה להעלות בדמיוני יותר מדבר יעיל אחד, שהוא גם מזיק). את באמת חושבת שאם היא בוכה בזמן ההשכבה, זה סתם, כי היא נהנית לשגע את ההורים?! בגיל שנה?! אולי מדובר על צורך? על פחד? על קשיים בהירדמות? אין דרך אחרת לטפל במצבים כאלה? אין דרך אחרת ללמד ילד להרדם לבד (שלא לדבר על הויכוח האם הוא בכלל צריך להרדם לבד, ומי בכלל אוהב להרדם לבד)? נכון, הדרכים האחרות לוקחות יותר זמן. נכון, הן דורשות יותר השקעה במשך תקופה מסוימת (לפעמים גם מדובר ב- 40 דקות, אחרי יום עבודה מתיש) - את חושבת שאנחנו לא צריכים להשקיע את הזמן הזה? michal@gal וענבל30 נתנו כל אחת דרך אחרת איך לפתור את זה בלי המסר הקשה של "תסתדרי לבד" ויש עוד אחרות (אני יכולה לחשוב לפחות על עוד אחת - זו שלי

). תפיסת הזמן של ילד בגיל שנה היא לא כמו שלנו. אנחנו אומרים לעצמנו מה זה 10 דקות של בכי? רק 10 דקות! אז לא, בשבילם זה הרבה יותר זמן (נצח?) כי אין להם את הערכה הזו. את יודעת מה זה לבכות 10 דקות תמימות? איזה כאב ראש יש אחרי זה? ככה את רוצה שהיא תלך לישון?

 

[לאה_מ]

הוצאת לי את המילים מהמקלדת... ../images/Emo4.gif

 

[Kalla]

זה לא עניין של נהנית לשגע את ההורים

ברור שאי אפשר להגדיר זאת ככה. לדעתי זה פשוט עניין של הרגל. הילדים שלי הולכים לישון כל לילה בשמחה ובלי בכי ונרדמים מהר מאוד. והם עשו זאת מיזמתם מגיל מסוים, מי יותר מוקדם ומי יותר מאוחר. דוגמא למצב שבו נקטתי בשיטה הזאת הייתה, למשל, אחרי מחלה ארוכה. בזמן המחלה הבן התרגל שאני ניגשת אליו בגלל כל פיפס, ובכלל התרגל לכך שאני נוכחת כל הזמן בחדרו בלילה. אחרי שכבר היה ברור שהבריא לגמרי, הא רצה להמשיך כפי שכבר התרגל, וזה טבעי לחלוטין. כדי לשבור את ההרגל החדש, ניסיתי את השיטה של להרדים אותו בזמן שאני שם וגם את שיטת 5 הדקות, והן לא עבדו. ברגע שהוא הבין שאני לידו, או שאחזור תוך זמן קצוב, המשיך בשלו במשך שעות. אך הספיקה פעם אחת בלבד שלא ניגשתי בכלל כדי שישוב לחלוטין לדפוס של הירדמות עצמאית רגועה, מיד אחרי שאומרים לו לילה טוב, מכסים, נותנים נשיקה יוצאים מהחדר. כאשר אני נכנסת כעבור 5 דקת, הוא כבר ישן בשלווה מוחלטת ועם חיוך על הפנים. לעומת זאת חברים שאני מכירה שלא פועלים בשיטה הזאת (ואני בכלל לא פוסלת לנסות שום שיטה וגם ניסיתי בעצמי, אך בסופו של דבר צריך לבחור את השיטה שעובדת בכל מקרה ספציפי) במשך לילות ארוכים מתמודדים עם בכי מספר פעמים בלילה ועם ילדים שלא מסוגלים בכלל להרדים את עצמם, אפילו אם הם כבר מתים מעייפות, אשר סובלים בעצמם וגורמים סבל להורים. לא מבינה במה בכי תכוף וקבוע מספר פעמים בלילה במשך חודשים ושנים עדיף על בכי שאמנם קצת יותר מתמשך באותו רגע, אך פותר אחת ולתמיד את בעיות השינה. תראי, כאשר מדברים באופן תיאורטי - יכולתי אולי להסכים איתך. אבל אני מסתכלת על הניסיון המעשי שלי (והרי העצות של כל אחד מאיתנו מבוססות על ניסיונו ולכל אחד מתאים משהו אחר) והניסיון הזה במפורש מצביע על הצלחה מסחררת של השיטה ועל כך שהיא לא פגעה כלל לא בשמחת החיים, לא בבטחון העצמי ולא ביחסו של הילד איתנו. ומבחינתי - זה מדבר בעד עצמו. תאמיני לי שגם אני אוהבת את ילדיי לא פחות מכל אחד אחר ושואפת לכך שיהיה להם טוב. ואני מרגישה שהשיטה הזאת הייתה טובה להם.

 

[נעה גל]

ברור שאת אוהבת את ילדיך (ארוך)

לא חשבנו לרגע שלא

. אני לא חושבת שהורה מסוגל לאמוד את ההשפעה שיש לשימוש בשיטה הזו, מכיוון ש- א. התוצאות שלה מסנוורות ב. ההשפעה היא לא אחד על אחד, אלא, יכולה להגיע במקומות ובזמנים שאנחנו כהורים לא נהיה מסוגלים בכלל לקשר את הדברים. אני אלך צעד אחד קדימה ואני אגיד שאני חושבת שזה לא הוגן (ובחרתי את מילותי בקפידה רבה - בהתחלה רשמתי "מוסרי") להשתמש בשיטת 5 הדקות על ילדים בני שנה (אני חושבת שזו שיטה לא טובה בכל גיל, אבל, נגיד שאני חושבת שבגיל 3 ילד כן מסוגל להתמודד עם ההשלכות והמסרים שלה). השיטה הזו היא, לדעתי האישית, שימוש בכוח לא הוגן של ההורים כלפי תינוק: הורים לוקחים תינוק שלא רוצה/מתקשה/לא מסוגל (מסיבה זו או אחרת) לישון לבד, שמים אותו במקום שהוא לא יכול לראות אותם ולא יכול לצאת ממנו, ואומרים לו "לא משנה מה אתה מרגיש, עכשיו אתה צריך לישון. ולבד". מכיוון שאני לא מאמינה שכוח הוא דרך לפתירת בעיות (וכוח הוא גם פיזי, גם מילולי, וגם לפעמים פאסיבי - כמו במקרה של "חמש הדקות") עם הילדים שלי ובכלל, אני מאמינה שצריך למצוא דרך אחרת. אם הורים נתקעים עם בעיות שינה של ילד במשך שנים - הם צריכים לבדוק למה זה קורה לילד שלהם. לא תמיד זה תלוי בילד לפעמים זו האינטראקציה עם ההורים (הדפוסים שהם מפתחים יחד). ואם לילד אין בעיות בריאותיות מוכחות (שיש להן טיפול רפואי) ומדובר על דפוסי הורה-ילד, אני חושבת שההורים צריכים למצוא את הדרך הטובה ביותר בשביל לשבור את הדפוסים האלה. וכשאני אומרת "הטובה ביותר" אני לא מתכוונת ל"חמש הדקות" (אני חושבת שזו הדרך ה"קלה ביותר"). נתת דוגמא של הבן שלך, שהיה חולה מאוד. אני יכולה להגיד לך שהדוגמא שנתת היא אופיינית מאוד לילדים שחולים (לפחות היא מתרחשת אצלי). הרבה פעמים המחלה כאילו עברה, אבל ההתנהגות ה"מתרפקת"/"נזקקת" של הילד, נשארת. מהניסיון האישי שלי, אני יכולה לומר לך שלוקח לזה שבועיים-שלושה והדפוסים האלה נעלמים מעצמם (במידה כמובן, שהם לא היו קיימים לפני המחלה). השאלה היא, האם אנחנו לא חייבים להם את המאמץ הזה? (ואני שואלת באמת, לא בגלל שיש לי תשובה לזה. כלומר, ברור שיש לי תשובה לגבי עצמי והילדים שלי, אבל, לא תשובה אוניברסלית). אני, במסגרת ההורות שלי, עברתי כמה שינויים מכריעים מאז שהייתי אימא לאורן (אמא צעירה מדי, יש לומר) ועד שהפכתי לאימא לאיתמר. כשאורן היתה קטנה היה לי ברור לדוגמא, שילדים לא נכנסים למיטה של ההורים שלהם. ככה גידלו אותי (לא אהבתי את זה, אבל זה מה שהכרתי). חשבתי ששיטת 5 הדקות היא בסדר. לא ראיתי שום בעיה "מוסרית" איתה. למזלי, אורן היתה תינוקת מאוד נוחה, שנרדמה לבד (מגיל שבועיים היא כבר ישנה לילה של 6 שעות ותוך חודשיים היא כבר ישנה 12 שעות ברציפות בלי להתעורר - וכך עד היום). למעט אפיזודה אחת קצרה של שבוע בעיות הרדמות, בסביבות גיל 7 חודשים שניסיתי את 5 הדקות (שעבדה). לא היו לי איתה כלל בעיות. עם הזמן, ההשתתפות בפורום, החשיפה לכל מיני דיעות (ובמיוחד בזמנו ליונת), הבנתי שילדים צריכים את ההורים שלהם בלילה, לא פחות,ואפילו יותר מאשר ביום. הבנתי שהעולם לא מתהפך אם ילד נכנס אלי למיטה וישן איתי. גיליתי שזה אפילו מהנה. עם השינויים האלה, וביחד עם הלידה של איתמר (שכאמור בהודעה אחרת שלי, היה צמוד אלי 24 שעות ביממה בשנה הראשונה) שיניתי את הגישה לגבי איך אמורה להתנהל ההשכבה בערב. התברר לי שכשאני מוכנה לתת מהזמן שלי בערב להשכבה, ההשכבות זורמות הרבה יותר טוב מאשר כשאני לחוצה "שילכו כבר לישון". למעשה, ההשכבות הפכו להיות החלק החביב עלינו בערב. אנחנו נכנסים שלושתינו למיטה שלנו(לפעמים עם דני ולא איתי), שהיא רחבה מאוד (במיוחד בשביל זה), כל אחד מספר מה עבר עליו היום. לפעמים איתמר שר שיר (ואם הוא מרשה לנו

) אנחנו מצטרפות. לפעמים אורן מספרת בדיחה שהיא המציאה (קרשים... קרשים) ואני תורמת את קורות אותי במשך היום. ואז הם נרדמים. כל זה לוקח בדר"כ 15 דקות. בימים ממש קשים (כשלאיתמר קשה להרדם), אני שוכבת איתם במיטה חצי שעה. ברוב הפעמים הם משחררים אותי לפני שהם נרדמים בכלל. מאוחר יותר, כדני או אני הולכים לישון, אנחנו "מפזרים" את הילדים למיטות שלהם (חדר משותף). לא שווה את "ההשקעה"? לדעתי, כן. אני לא חושבת שמהיום כולם צריכים להרדים בדרך הזו את הילדים שלהם. לא לכולם זה מתאים, לא כולם אוהבים שישנים להם במיטה וכו'. אבל אני כן מציעה לנסות לשנות את הגישה כלפי השכבה לישון. זו לא עוד משימה שהילד צריך לעמוד בה. אפשר להפוך את זה למשהו הרבה יותר נעים ומשפחתי. אני בטוחה שבגיל 16 איתמר יבקש רק דקה שאני אהיה לצידו

.

 

[נעה גל]

יצא לי לא סתם "ארוך" אלא, ארוך מאוד

 

[Kalla]

מודה שאני אגואיסטית (ארוך לא פחות)

אבל על הקטע של השינה לא רוצה ולא מוכנה להתפשר כי למען האמת, אם לא ישנתי טוב בלילה, עדיף שאף אחד לא יעמוד בדרכי. ולמען האמת - גם אין בכך צורך. הילדים שלי נרדמים הכי טוב ומהר במיטותיהם, עם אור מכובה, דלת סגורה ומוזיקה. כשאני מכבה את האור הם ממצב עמידה פשוט מתרסקים למצב שכיבה תוך צחוקים, מתחפרים בתוך הסדין ומחכים שאני אכסה אותם ואתן להם נשיקה. הם ישנים טוב ואין להם סיוטי לילה (טפו טפו טפו). הבן הבכור שלי התחיל לישון לילה שלם כשהיה בן חודש וחצי בלי כל מאמץ מצידנו ומעולם לא נתקלנו בתופעות של שיניים או סיוטי לילה שהורים אחרים מספרים עליהם. עם הילד השני זה לא הלך ככה. הוא סבל מגזים נוראים עד גיל 8 חודשים, גם בים וגם בלילה והוא גם אכל בלילה עד גיל מאוחר יותר. ברור שכל עוד הוא היה זקוק לנחומים ולמזון - הייתי שם בשבילו, אך מעולם לא הפכתי את הלילה ליום, תמיד עשיתי הפרדה ברורה מבחינת חושך, שקט וכו'. הייתי שם אך ורק כאשר נזקק לי וברגע שנרגע - הייתי יוצאת, גם אם זה היה 20 פעם בשעה. לכן, כאשר הפסיקו הכאבים והרעב בלילה, הילד פתאום התחיל להירדם לבד ולישון טוב (פרט לתקופות נדירות של מחלות ושיניים, שכמובן במהלכן אני תמיד נמצאתי איתו בלילות). על הילדה אין מה לדבר כי היא כבר הגיעה אלינו "מאולפת" ומהיום הראשון ישנה לילה שלם וחוץ מפעם אחת שהייתה חולה עם חום מעל 39 (שאפילו אז לא בכתה, אלא רק זעה באי נוחות וביקשה הרבה לשתות), לא התעוררה אפילו כשהיו ליד האזן שלה צרחות ורעמים. מהנסיון שלי, לפחות עם שני הבנים, אני יכולה להסיק, קודם כל, שהרבה תלוי בהורים. אם את או הורים אחרים רוצים לישון עם הילדים, או שלא אכפת להם להתעורר מיליון פעמים בלילה (אני כמובן מדברת על ילד מעל גיל שנה) - זו זכותם ואין לי בעיה עם זה. זה הדפוס שיתפתח אצלם. אני יודעת שבשבילי שינה זה קדוש. אני זקוקה לשקט שלי בלילה כדי להרגיש שפויה. לכן מראש היה חשוב לי להבהיר לילדים בכל דרך אפשרית שלילה זה לילה ובלילה ישנים. אין שום סיבה שילד בריא בגופו ובנפשו לא ילמד את זה במהלך שנה שלמה, אם זה מה שהריו מלמדים אותו. כל דפוס (כמבן שאני מדברת על הכלל, תמיד יש יוצאים מן הכלל) מבחינתי זה עניין של הרגל. הרגילו את הילד שנרדמים איתו, הרגילו אותו להישאר ער עד שעות מאחרות (יותר נכון, לא הרגילו אותו אחרת), ולכן כך הוא מתפקד. תהרגי אותי

אבל אין לי מושג לפי מה את קובעת שהשיטה שהצעתי מזיקה יותר לתינוק מאשר לילות שבהם הוא מתעורר מספר פעמים בצרחות היסטריות, או לא ישן חצי לילה, וכד'. לדעתי, זו קביעה שרירותית לחלוטין, ואם את כבר אומרת שלא ניתן לעמוד את הנזק (או התועלת) במקרה אחד, אז אותו הכלל חל גם על המקרים שאת מתארת. לכן, כל משפחה פועלת לפי השיטה שנראית לה הנכונה והמתאימה ביותר למשפחה ספציפית, לילד ספציפי ולמצב ספציפי. הרי בעצמך ציינת שלא כל אחד מסוגל לישון במיטה עם מישהו אחר, למשל. בחיים לא הייתי מסוגלת לישון במיטה של ההורים שלי וכשנאלצתי לעשות זאת פעם מחוסר ברירה, זה פשוט היה סבל בשבילי ולא ישנתי כל הלילה. גם לא עם אנשים אחרים, פרט לבעלי (ותאמיני לי שניסיתי), וזה כולל את ילדיי. השיטות שאת מציעה לא מתאימות לי (אבל ברור לי לחלוטין שהן מתאימות לך) וגם לא נראה לי שהילדים זקוקים לכך. גם ברור לי, שאם הייתי מרגילה אותם להירדם במיטה שלי מגיל קטן, אז ללא ספק היו מתרגלים ודורשים את מה שהתרגלו אליו. לכן אני לא מקבלת את הקביעה הגורפת שלך ששיטה X גרועה בכל מקרה, כאשר שיטה Y טובה בכל מקרה. כל אמא מרגישה את הצרכים שלה ושל ילדיה אחרת, מוכנה להתפשר על דברים אחרים, ולכן יש הרבה אמיתות, כל אחת נכונה במקרה שלה.

 

[Kalla]

לעמוד=לאמוד

וסליחה על כמה ווים חסרים בגלל בעיה במקלדת.

 

[נעה גל]

אני לא מסכימה עם זה

יש המון שיטות ללמד ילדים לישון (האמת? לא צריך ללמד אותם, בדרך כלל צריך רק לאפשר להם), ועל רובן המכריע אני לא יכולה לומר שהן מזיקות גם אם הן לא נראות לי, אבל, על 5 הדקות אני כן מרשה לעצמי לומר את זה. אילת דיברה בהודעה שלה בנימה קצת קשה אבל, אני חושבת שהיא העלתה נקודה מאוד חשובה - צרכים של תינוק. ואני חושבת (שוב, זו דעתי האישית) שבניגוד לשיטות האחרות "הקיימות בשוק", 5 הדקות במובן מסוים, שוללת סיפוק צרכים בסיסיים של תינוק (ואני לא מדברת על רצון אלא על צורך), כאשר מבצעים אותה בגילאים צעירים. בכל גיל יש דברים בסיסיים שהורים מחויבים לספק לילדים. בכל גיל לילד יש יכולות אחרות להתמודד עם מצבים שונים שההורים מעמידים אותו (מכל מיני סיבות, ולא חשוב כרגע למה). אני מאמינה (מתוך מה שאני יודעת על הגיל הזה) שבגיל שנה אין לילדים את היכולת להתמודד בדרך טובה עם השיטה הזו (למרות התוצאות שלה). אני גם חושבת שהעובדה שהורים מתקשים מאוד לבצע אותה, ומדווחים על סבל למשמע הבכי אומר די הרבה. לנו כהורים יש אינטואיציה טובה. כשאנחנו מתקשים לעמוד במשהו זה בגלל שזה מנוגד לאינטואציות שלנו, ובכל זאת, כאן (אגב, לא רק כאן

) אנחנו כהורים לא מקשיבים לאינטואיציות שלנו. אז נכון, היחסים עם הילד לא נקבעים באופן בלעדי על הנקה/והאם השתמשתי ב-5דקות או לא, אלא על מכלול שלם. ולכן, אני בטוחה שאת לא אגואיסטית ואוריון של שי היא לא אמא רעה (יש בכלל דבר כזה?) אבל, אני לא בטוחה שכשהחלטתן להשתמש בשיטה הזו, באמת לקחתן הכל בחשבון. ושיהיה ברור, זו לא האשמה ולא זלזול ואם זה נשמע כך - קבלו (אתן וכל מי שקורא את ההודעה ומתרגז עלי) את התנצלותי הכנה מראש

. אני פשוט יודעת איפה אני הייתי, כשהשתמשתי בשיטה הזו ואני משליכה עליכן. כשהיינו ב-IOL הבאתי לשם קטע שנכתב ב"באופן טבעי" לגבי שיטת 5 הדקות. הקטע הוא קשה ומעורר תמיד הרבה התנגדויות (בעיקר משום שהוא משווה בין שיטת 5 הדקות לאילוף כלבים), אבל, אני חושבת שהוא גם מעורר מחשבה. לא הצלחתי למצוא את הקטע הזה (לאה, את זוכרת במקרה על מה מדובר?) אבל כן מצאתי באתר הקהילתי של באופן טבעי דיון על שיטות הרדמה. אם זה מענין אתכם (קחו בחשבון שאתן גם עלולות להתעצבן. חלק מהדיעות המובעות שם הן קיצוניות למדי).

 

[לאה_מ]

זוכרת בהחלט. גם אני חיפשתי ולא

מצאתי. מחר אנסה לחפש שוב. זה באמת מהותי לדיון הזה. אבל אני רוצה להגיד משהו, נעה - אני חושבת ששיטת 5 הדקות היא כעקרון לא מתחשבת בצרכים של הילד. אם תקראי טוב את ההודעה של אוריון (או אולי אני זוכרת את זה מדיונים אחרים שלי איתה בנושא הזה) תראי שאוריון חושבת - גם לאור נסיונות אחרים שעשתה - שהשיטה הזו טובה יותר עבור הילד שלה. כלומר, היא בחרה בשיטה הזו לא מתוך מחשבה רק על צרכיה שלה, אלא בהחלט מתוך מחשבה על הצרכים של ילדה. אני עדיין, כמובן, לא מסכימה איתה, ודעתי על שיטת חמש הדקות לא השתנתה מאז שהכרתי את אוריון, אבל הסובלנות שלי אולי יותר גדולה במקרה הזה.

 

[Kalla]

שוב, הסכמתך או אי הסכמתך

והרגשתך הסובייקטיבית לאור הניסין הספציפי שלך - זה מה שהן: תחושות סובייקטיביות, אני גם לא אומרת שאינן נכונות, לגבי המבנה הנפשי והצרכים שלך ושל ילדייך. באותה המידה, אני מרגישה בכל ליבי שריטואל ההרדמה וההתעוררות בלילה תוך בכי וצרחות במשך חודשים ושנים מצביע על תינוק לא מרצה והורים לא מרוצים, על כך שמשהו משובש בכל העסק. לפי דפוסי השינה של הילדים שלי, ברור לי שטוב להם. הרי אי אפשר לזייף שינה רגועה, ללא סיוטים והתעוררויות. אפילו אם היו ערים ללא בכי - המוניטור הרגיש שיש לי בחדר היה קולט את זה. אבל עובדה - הם נרדמים מיד וישנים מצוין עד הבוקר, מ- 20:30 עד 7:30 לפחות. הם קמים בבוקר תוך צחוקים, פטפוטים וחיוכים ולא ממהרים בכלל לקום - להפך מעדיפים להתמרח במיטה לפחות עוד חצי שעה שעה. לעומת זאת, בתקופות של שיבושי שינה, הם הרבה פחות רגועים ומאושרים גם בבוקר וגם במשך היום.למשל, בתקופה שבה ניסיתי עם בני שיטות אחרות, שלא כוללות לתת לו לבכות, או כן לבכות אבל בנוכחותי, מצב רוחו היה זעוף, ותיאבונו ירוד. מהלילה הראשון שנתתי לו להירדם בכוחות עצמו, הוא התחיל לקום שמח כרגיל ותיאבונו השתפר פלאים, כאילו כל מה שחיכה לו זה סדר היום שהיה לו מימים ימימה. אז אנא - עם העובדות אני לא מתווכחת. אני מעדיפה את הילד שלי מאושר, כמו שאני בטוחה שגם את וכל אמא אחרת. בכל תקופה נכתבים המוני ספרים של מומחים שסותרים אחד את השני, ועוד אף אחד לא הוכיח מעל צלו של ספק ששיטה מסוימת טובה לכל הילדים ושיטה אחרת גרועה לכל הילדים. לכן אני שוב חוזרת - מקובל עליי שהשיטה שלי ממש לא חייבת להתאים לכולם, כמו אף שיטה אחרת. לא מקובל עליי, ואני דוחה בכל תוקף את השיפוט הערכי של שיטה זו או אחרת (על הדברים בסגנון של הגברת איילת אני אפילו לא מדברת כי זה מתחת לכבודי). מה שרואים מכאן לא רואים משם, ומאיפה שאני מסתכלת, אני באותה קלות יכולה לשפוט אמא על כך שאינה מלמדת את הילד שלה לישון ובכך מונעת ממנו לילות רבים של שינה רציפה ובריאה. אך אני לא אשפוט כי אני לא מסתכלת דרך עיניה. אין שום דרך לשכנע אותי שהשיטה שלי לא מוסרית, אכזרית או לא טובה לילדים שלי, כי מספיק רק להסתכל עליהם בזמן שהם נרדמים ומתעוררים כדי להבין שאין למחשבה הזאת שום בסיס.

 

[נעה גל]

את יודעת, אני לא חושבת שהתחושות שלי

הן סובייקטיביות. אני חושבת שהניסיון שלי הוא כן שלי בלבד. אבל התחושות שלי מבוססות על ה-מ-ו-ן קריאה, על די הרבה ידע שצברתי במהלך השנים האחרונות וגם על הניסיון הסובייקטיבי שלי. למרות זאת, חשבתי לעצמי שאולי את צודקת (גם זה קורה, לא?

) ובאמת אני אומרת דברים סובייקטיבים לחלוטין. ניגשתי לספריה שלי בבית, למדף החינוך (יש לי עשרות רבות של ספרים העוסקים בחינוך) ואמרתי לעצמי שאם הגישה הזו, של 5 דקות, היא באמת לא בעיתית אני אמצא אותה, בדרכי התמודדות עם בעיות שינה, לפחות בחלק מהספרים (יש לי בבית ספרים מכל הגישות החל מפרייברג, חיים עומר ו"פסיעות ראשונות" וכלה בעקרון רצף, קורצ'אק וד"ר סירס). אז נכון לרגע זה קראתי היום המון חומר על שינה, הרדמות וכו' (חתך עומק שעד היום לא עשיתי בכל הנוגע לבעיות בשינה). אני מחזיקה לידי 15 ספרים (שנבחרו אקראית מהערימה שלי) הנוגעים בטיפול בילדים (שוב, מכל הגישות). למעט אחד (שתכף אני אפרט עליו) - אין אף ספר שממליץ על הגישה הזו. להפך - כולם מסבירים כמה זה בעייתי לא להענות לבכי של ילד בגיל שנה בהקשרים של שינה (למרות שלכל אחד יש פתרון שונה איך לפתור את הבעיה - ולא כל הפתרונות נראים לי). רוב הספרים מדברים על כך שילד לא מבין עדין, בגיל הזה, שכשאימא יוצאת היא גם חוזרת - ולמעשה, כל סיטואציה כזו של בכי היא נצח נצחים בעיני התינוק הבוכה (פרייברג). ד"ר סירס העיז אפילו לתאר מה ההשלכות של השיטה הזו לגבי האם וגם הילד (אבל, הוא קיצוני לצד השני - בעד לינה משותפת). הספר היחידי שנתן המלצה מפורשת להשתמש ב-5 הדקות הוא "פסיעות ראשונות". זה ספר שהוא טוב למדי בידע שהוא מעביר להורים על התפתחות הילד אבל, באופן עקבי הוא נותן עצות שלדעתי, הן מאוד לא מוצלחות (לא קשור כלל לשינה, אלא בכל נושא). בעיקרון, kalla, ועכשיו אני כן חוזרת לאמונות הסובייקטיביות שלי - אני חושבת שערכים בחינוך הם נכונים גם כשאנחנו מחנכים ביום וגם בלילה ("הורים גם בלילה"). ואם אני מאמינה בהקשבה לילדים, בהענות לצרכים שלהם, בשילוב בין הרצונות שלהם לשלי, בסובלנות, בכך שכל בן אדם הוא שונה, שלילד יש יכולות - אני לא יכולה להשתמש בשיטה הזו כי היא סותרת כל אחד מהאלמנטים האלה. אני מאמינה שאני לא צריכה ללמד את הילד שלי לישון - הוא יודע לישון (והפלא ופלא הם באמת יודעים לישון ומצוין) רק הייתי צריכה למצוא את הדרך לאפשר לו את זה. אני חושבת שזה הבדל מהותי ביני לבינך. בכל מקרה, רציתי להסב את תשומת לבך שאת שיפוטית בדיוק באותה מידה (למרות הניסיונות לא להיות

יש לי הרגשה, שבנושא הזה - אי אפשר לא להיות) ...ובכך מונעת ממנו לילות רבים של שינה רציפה ובריאה. מה זה אם לא שיפוט build in ?

ודבר אחרון, בעקבות דברים שאת אמרת וגם בעקבות דיון אחר שעלה כאן בפורום - אני לא יודעת איך את קוראת את דברי ובאיזו נימה (מחסרונות האינטרנט) - אז רק לשם הבהרה: לא כעס. לא האשמה. לא זלזול. רק דיון מתוך ענין - או.קי?

 

[Kalla]

../images/Emo24.gifקודם כל

אם הייתי חושבת שאת פונה אליי מתוך זלזול, התנשאות או כעס, הייתי מסתפקת בתגובה מהסוג שהגבתי לאילת ובכך סוגרת את הדיון. אז ברור שהדיון שלנו הוא דיון ברמה העקרונית, ומתנהל תוך כבוד הדדי ותוך עניין אמיתי בדעתו של השני. לגבי שיפוטיות - את צודקת שבעצם זה שמישהו מאמץ שיטה שנראית לו כמתאימה לו ביותר, הוא בעצם מעביר שיפוט כלשהו על השיטות שנפסלו על-ידו. אבל מה שניסיתי להראות לך, זה בדיוק זה, כלומר שבעצם באותה מידה כמו שאת רואה בשיטה שלי שיטה לא מתאימה, כך גם אני רואה בשיטה שלך שיטה לא מתאימה. דבר שני - אין לי מושג על איזה ספרים את מתבססת. ברוב הספרים שיש בידיי (אני לא יכולה להשוויץ בכך שיש לי הרבה כי פסיכולוגיה התפתחותית היא לא התחום שלי, אך יש לי כמה שצברתי בהיותי אמא צעירה וחסרת ניסיון) השיטה מוזכרת בגרסה זו או אחרת. וגם אם היא מוזכרת בספרייך - הרי את ממילא אומרת שאת לא מקבלת אותה ולא מקבלת עלייך הגישה של זה שכתב אותו. אבל מעבר לזה, למה זה כל כך משנה מה כתוב בספרים? הרי הספרים האלה הם לרוב עניין של אופנה ומשקפות את מה שמקובל בתקופה שנכתבו. אם תפתחי ספרים משנות ה-50 או ה- 60 או אפילו ה- 70, הרי תמצאי שם הוראות מפורשת לגשת לתינוק רק פעם ב- 4 שעות כדי להאכיל אותו. לכן אני נגד להתבסס על ספרים או לקבל את השיטה הנהוגה בתקופה מסוימת רק כי היא הפופולרית והמקובלת יותר באותה תקופה. אני בעד הגיון בריא ואינסטינקט אימהי. והם אומרים לי, שבמצב שלי, עם הילדים הפרטיים שלי, אני פועלת נכון ושטוב להם כך. לא יותר ולא פחות.

 

[מירי,]

תיראי את השאלה כאן...

נכון שיכולות להיות המון סיבות אחרות- אבל... אני אישית מכירה מישהי שהילדה שלה ישנה איתם עד גיל 6 לפחות - כי כשהיא הייתה תינוקת היא הייתה צריכה אותה , ואח"כ היה קשה להרגיל אותה למשהו אחר... (ואחרי גיל 6 אני לא יודעת מה קרה כי אז קנינו מהם את הבית והיא קיוותה שבבית החדש עם החדר החדש....). הילדים שלנו (בעיקר דוד) נירדמים איתנו (בעיקר איתי) המון בלילה - אבל זה בפרוש התפנקות עם אמא, וזה מתאפשר על-ידנו רק בגיל שנתיים בערך כשכל אחד מהם ידע שיש לו מיטה ושם הוא ישן ושם הוא נרדם... אולי אני "גיבורה" כי בעצם שני הילדים שלי היו נוחים (ביחס למה שאני שומעת) בן (שהיה ה"בעייתי") ישן לילה שלם רק(?) מגיל חודש, אבל אם היה צורך בהחלט נהגנו בשיטת 5 הדקות , אז לא ידענו שזו שיטה ויש לה שם ,ומעולם לא השתמשנו ב-5 דקות (אני אפילו לא חושבת שדקה). אבל זה אכן היה יעיל ופתר את הבעיות! בתקופות שבן ישן איתנו כל הלילה (מחלות חלומות וכד) היו עינוי סיני עבורי!

 

[1אילת2]

../images/Emo45.gif

כל מילה בסלע (טוב, יש כאן המון מילים אבל לפחות חלק חקוקות בסלע). שיטת חמש הדקות מתאכזרת לילדים. אין לי דרך טובה יותר לנסח זאת. היא גובלת בהתעללות. אני לא בטוחה מה יותר גרוע. לצאת ולחזור אחרי חמש דקות או לא לחזור בכלל. זכותו של ילד לקבל חום ומגע מהוריו כמה שיצטרך. אני מכירה ילד שישן עם הוריו ובגיל שלוש ביקש לישון לבד. הילדים שלי מעדיפים לישון לבד, שניהם במיטה אחת בחדר אחר. וכשהם רוצים הם עוברים למיטה שלנו. זכותם. וחובתנו. אני מרדימה את ילדי בני השנתיים וחצי בהנקה. אני אניק אותם עד גיל שלושים ובלבד שלא בצעתי את שיטת חמש הדקות בגיל שנה. ילד זה לא רק בדיקות הריון באלפי שקלים. זה לא חבילת לידה מפוארת בשילב, בורדים (בורדרים?) על הקירות ועגלת שלושה גלגלים מתקפלת. ילד זה מגע, אהבה, הקשבה לצרכים. אהבה ונתינה והקרבה.

 

[Kalla]

התוקפנות שלך לא תשכנע אותי בצדקתך

אם כבר, אז להפך.