שלום כולם...
אני קוראת פה כבר די הרבה זמן. אבל אף פעם לא הגבתי. בכל אופן, אני איילת בת 14 מאזור חיפה. אבל זו לא הודעת "ברכו אותי אני חדשה בפורום". לפני שלושה ימים חבר שלי נפרד ממני. וכתבתי לו מכתב... עדיין לא החלטתי אם לשלוח אותו או לא. לכן אני שמה אותו כאן... כדי שתגידו לי אם לשלוח. וגם לקבל מכם ביקורת על הכתיבה שלי.. הנה זה - היי, אל תשאל אותי למה אני כותבת לך... אם הייתי יודעת, הייתי אומרת לך... האמת היא שיש לי כל כך הרבה מה לומר לך, אבל עכשיו בעוד אני יושבת מול המחשב וסורקת במוחי את מאגר המילים הלא-כל-לך-דל שלי – אני לא יודעת מה לכתוב. אני אנסה בכל זאת – אנחנו לא ביחד שלושה ימים... כשאני כותבת זה נראה לי מעט זמן, אבל בהרגשה זה נראה המון. כמו שאתה בטח יודע (או אולי מנחש) שלושת הימים האלה היו לי קשים. אפילו אם הם לא נראו כאלה... כאב לי – כל פעם שהסתכלת עליי, ויותר – כל פעם שלא, כל פעם ששמעתי את הקול שלך, כל פעם שהגעת ממולי ועברת אותי בריצה כדי שלא יקרה מצב שנעמוד אחד מול השני. ומשימתך הושלמה. אני חייבת לומר שאתה לא נראה יותר טוב. מבחינת הרגשה. אולי אני טועה, אבל אני לא היחידה שרואה את זה – אתה נראה מדוכא... אתה נראה כאילו כואב לך... כאילו משהו חסר לך.... רציתי לשאול אותך מה. מה מונע ממך להיות הילד השמח שאתה בדרך כלל? כמעט שאלתי. הייתי כל כך קרובה. אתה זוכר אתמול באשכול שישבנו למטה כולם ליד הסטודיו? נראית כל כך מסכן. שפשוט הייתי חייבת לשאול אותך למה! הסתכלתי עלייך כמה שניות ובדיוק פתחתי את הפה לשאול... אבל אז חשבתי איך תגיב... היו לי שתי אפשרויות בראש – או שלא תענה לי. או שתגיד: "מה אכפת לך?" או משהו בסגנון.. אז חשבתי שאין טעם לשאול אם ממילא לא תגיד לי. ואולי בעצם בכלל לא מותר לי לשאול, אבל אני בכל זאת שואלת – מה מציק לך? למה את נראה כל כך עצוב? אני לא בהכרח אומרת שיש לזה קשר אליי. אבל מה זה? אני כותבת לך את המכתב הזה בידיעה שאולי לא תגיב. ושאם תגיב, אז אולי לא בדרך שהייתי רוצה שתגיב בה – למרות שאני בעצמי לא יודעת איך אני רוצה שתגיב. ואולי אני בעצם צריכה להתנצל על שאני כותבת לך את המכתב הזה. כי מבחינתך זה נגמר. ואין לי שום כוונה להציק לך עם זה, כי אם זאת ההחלטה שלך – אני מקבלת אותה. אבל עדיין, הסוף שלנו לא היה שלם. ואם אתה עדיין רוצה אותו – אני חושבת שצריך להשלים אותו. אף פעם לא אמרת לי למה נפרדת ממני. ומכמה מקורות גם שמעתי שהכל היה ניצול... רק רציתי לדעת... אולי אני לא צריכה לכתוב את זה – אבל אני אוהבת אותך. וזהו. פה אני שמה סוף להשתפכויות. איילת
אני קוראת פה כבר די הרבה זמן. אבל אף פעם לא הגבתי. בכל אופן, אני איילת בת 14 מאזור חיפה. אבל זו לא הודעת "ברכו אותי אני חדשה בפורום". לפני שלושה ימים חבר שלי נפרד ממני. וכתבתי לו מכתב... עדיין לא החלטתי אם לשלוח אותו או לא. לכן אני שמה אותו כאן... כדי שתגידו לי אם לשלוח. וגם לקבל מכם ביקורת על הכתיבה שלי.. הנה זה - היי, אל תשאל אותי למה אני כותבת לך... אם הייתי יודעת, הייתי אומרת לך... האמת היא שיש לי כל כך הרבה מה לומר לך, אבל עכשיו בעוד אני יושבת מול המחשב וסורקת במוחי את מאגר המילים הלא-כל-לך-דל שלי – אני לא יודעת מה לכתוב. אני אנסה בכל זאת – אנחנו לא ביחד שלושה ימים... כשאני כותבת זה נראה לי מעט זמן, אבל בהרגשה זה נראה המון. כמו שאתה בטח יודע (או אולי מנחש) שלושת הימים האלה היו לי קשים. אפילו אם הם לא נראו כאלה... כאב לי – כל פעם שהסתכלת עליי, ויותר – כל פעם שלא, כל פעם ששמעתי את הקול שלך, כל פעם שהגעת ממולי ועברת אותי בריצה כדי שלא יקרה מצב שנעמוד אחד מול השני. ומשימתך הושלמה. אני חייבת לומר שאתה לא נראה יותר טוב. מבחינת הרגשה. אולי אני טועה, אבל אני לא היחידה שרואה את זה – אתה נראה מדוכא... אתה נראה כאילו כואב לך... כאילו משהו חסר לך.... רציתי לשאול אותך מה. מה מונע ממך להיות הילד השמח שאתה בדרך כלל? כמעט שאלתי. הייתי כל כך קרובה. אתה זוכר אתמול באשכול שישבנו למטה כולם ליד הסטודיו? נראית כל כך מסכן. שפשוט הייתי חייבת לשאול אותך למה! הסתכלתי עלייך כמה שניות ובדיוק פתחתי את הפה לשאול... אבל אז חשבתי איך תגיב... היו לי שתי אפשרויות בראש – או שלא תענה לי. או שתגיד: "מה אכפת לך?" או משהו בסגנון.. אז חשבתי שאין טעם לשאול אם ממילא לא תגיד לי. ואולי בעצם בכלל לא מותר לי לשאול, אבל אני בכל זאת שואלת – מה מציק לך? למה את נראה כל כך עצוב? אני לא בהכרח אומרת שיש לזה קשר אליי. אבל מה זה? אני כותבת לך את המכתב הזה בידיעה שאולי לא תגיב. ושאם תגיב, אז אולי לא בדרך שהייתי רוצה שתגיב בה – למרות שאני בעצמי לא יודעת איך אני רוצה שתגיב. ואולי אני בעצם צריכה להתנצל על שאני כותבת לך את המכתב הזה. כי מבחינתך זה נגמר. ואין לי שום כוונה להציק לך עם זה, כי אם זאת ההחלטה שלך – אני מקבלת אותה. אבל עדיין, הסוף שלנו לא היה שלם. ואם אתה עדיין רוצה אותו – אני חושבת שצריך להשלים אותו. אף פעם לא אמרת לי למה נפרדת ממני. ומכמה מקורות גם שמעתי שהכל היה ניצול... רק רציתי לדעת... אולי אני לא צריכה לכתוב את זה – אבל אני אוהבת אותך. וזהו. פה אני שמה סוף להשתפכויות. איילת
