לפני שמתחילים "לתקן" את הילד
כדאי לבדוק את ההורים. את אומרת שבעלך מתרגז שאת לא מסוגלת לראות את בנך בוכה ומרימה אותו כדי להרגיע אותו. את בעצמך מתלוננת על תינוק שבוכה כשהוא לא מקבל את מבוקשו. את מחפשת פתרון: את מה ש"לעז@#$@# עושים" הרשי לי לשקף לך את דבריך כפי שאני רואה אותם: יש כאן שני הורים שכנראה אינם רגילים לטפל בילדים מעברם והנושא הזה הוא בגדר חידוש עבורם, אחרת הם היו מן הסתם יודעים שהרצון לנחם תינוק בוכה הוא נורמלי לגמרי, וגם תינוק שבוכה כשאינו מקבל את מבוקשו הוא תינוק בריא בנפשו לחלוטין (רחמנות על תינוקות שהם כל כך מיואשים מהחיים, כמו למשל אלה שרואים בסרטי תעודה מזוויעים על בתי יתומים בכל מיני מדינות אומללות, עד שאינם בוכים עוד). למרות שהתיאור שלך הוא של מצב נורמלי לגמרי, את ובעלך אינכם מרוצים ורוצים לשנות את המצב משום שהוא לא נוח לכם. נראה שאתם סבורים שיש איזו דרך, איזה פטנט, שיעזור לכם להתגבר על המכשולים של אי הנוחות, לא מתוך שינוי עמוק בגישתכם לחיים עם ילדים (שהם רצופים באי נוחות) אלא מתוך מחשבה שאי שם מעבר לפינה מצויה דרך קלה שרק צריך לחפש אותה באינטרנט. מה אני חושבת שצריך לעשות? לנשום עמוק ולהבין שברגע שהבאתם ילד לעולמכם איבדתם מידה ניכרת מהשליטה באורח החיים שלכם. אמנם, במידה מסויימת כל משפחה מנהלת את חייה באופן שמתאים לה, אבל לוקח זמן ללמוד מהו האופן הזה אחרי השינוי הגדול של הצטרפות בן משפחה חדש. הציפיה להמשיך כאילו כלום, לישון כמו בעבר, לאכול בשקט--תגרום לכם לאכזבה מתמדת. הילד שלכם אינו מפונק. הוא נורמלי לגמרי. כדאי מאוד שתתייחסו אליו ולרצונות שלו בכבוד ולא תבטלו אותם מתוך מחשבה הרסנית שמשהו בו לא בסדר. (אני מוכרחה לומר שנצבט לי הלב למקרא ההודעה שלך: כולה בן 9 חודשים וכבר להורים שלו יש דיעה שלילית עליו?) שינוי בגישה צריך להוביל לשינוי בהתנהגות שלכם: כשאת מבינה שתינוק שלא רוצה שיחתלו אותו, למשל, אינו "מפונק" (=סתם מתבכיין, מניפולטיבי בזדון) אלא מביע רצון לגיטימי שלו (זה לא נעים לו, משעמם לו, הוא לא אוהב לשכב כך על הגב), את יכולה להתייחס לרצון שלו באופן מכבד: את יכולה לנסות להקל עליו לו כדי לשבור את רוחו ולנצח אותו במלחמה על החיתול, אלא מתוך אמפתיה, מתוך רצון לעזור לו לצלוח רגע לא נעים עבורו. בהתאם לזה את יכולה לדבר איתו, להגיד לו שאת יודעת שהוא לא רוצה את זה עכשיו (מאוד חשוב לתת שם גם לרגשות הלא נעימים שלו) לעודד אותו שזה יגמר תיכף, ולהסיח את דעתו בשירים ומשחקים (בגיל הזה הילדות שלי מאוד אהבו משחקי "קוקו" עם חולצה או חיתול בד על הפנים תוך כדי החתלה, למשל). בקשר לענין השינה: אם תציצי במאמרים של הפורום ובשאלות הנפוצות, תגלי שהרבה מאוד הורים ישנים עם הילדים שלהם. גם זה מאוד נורמלי. זה פיתרון מאוד נוח למי שרוצה לישון יחסית בנחת בלי יותר מדי התעוררויות. בכל מקרה תגלי אולי שגם ילדים קטנים שישנים במיטה נפרדת מתעוררים הרבה בלילות. ככה זה, ילדים. קחי בחשבון שעד שהם בני שלוש פחות או יותר, זה נורמלי. את צריכה להחליט מה עדיף לך: תינוק במיטה שלך שאת לא צריכה לקום אליו כשהוא מתעורר (אבל אז המיטה היא זירה משפחתית), או תינוק במיטה שלו שמפנה את המיטה הזוגית (אבל אז צריך לקום אליו כשהוא מתעורר). אין פתרונות קסם בענין הזה מלבד הזמן שעובר--אבל אפילו זה לא ממש פתרון קסם, כי איך שהם קצת גדלים ישר מתגעגעים שוב לאיך שהם היו קטנים (טוב, אבל גם שמחים בהם שהם גדלים). אז מתוך מחשבה קדימה על הגעגועים שיגיעו, כדאי כבר עכשיו לנסות למצות את ההנאה ממי שהתינוק שלך הוא כרגע: מתוק וקטן וזקוק לך מאוד כל הזמן. הבעיות שאת מתארת הן חלק אופייני מהישות שלו כרגע, אז תנסי להנות גם מהן, לראות אותן באור סלחני ומשעשע שהן יראו לך בעוד, נניח 15 שנה, כשהוא לא ירשה לך ללטף לו את הראש ליד החברים שלו...