זה החלק הקל
וזה אפילו לגיטימי. בודהה עצמו עודד אנשים לחקור ולבדוק, לא לקחת את דרכו כנכונה רק משום שכך הוא אמר. השאלה שעולה לי בעקבות זאת היא: אז מה האלטרנטיבה? אם אדם פוסל דרך משום שהיא ברורה וסדורה מדי לטעמו, ומציגה את ההארה כמטרה שניתן להגיע אליה על ידי תרגול - מה האלטרנטיבה המוצעת? אם מה שדרוש הוא "ניצוץ אלוהי", האם אנו חיים בעולם שיש בו אלוהים שמעניק לחביביו מתנות, ואת האחרים הוא מפלה? או שמא י ש משהו (=תרגול) שאנו יכולים לעשות כדי להפיק מעצמנו או מהעולם את הניצוץ הזה, או לפחות לשפר את סיכויינו? ואם יש תרגול כזה, מהו? משום שבעיני, לחיות בעולם שיש בו אלוהים, גרוע בהרבה מלחיות בעולם שאין בו דבר אלא תפיסתנו השגויה והמעורפלת והפונקציות שאנו משרטטים - בסנסקריט, בטיבטית או בעברית - על נייר. החלק החביב עליי, דווקא, בתורת בודהה לגווניה, הוא היעדרו של אלוהים חיצוני, נפרד מתודעתנו. ה"ניצוץ האלוהי" איננו אלא נשירתם של מסכים ותפיסות שגויות המערפלים את תפיסתנו, ואף כי קשה להגדיר לו התנהגות פונקציונלית מדויקת (קונבולוציה של פונקציית מדרגה דו ממדית עם ארכסינוס היפרבולי במרחב המרוכב?!) זהו דבר שאמורים להגיע אליו באמצעות תרגול ולימוד.