סובלנית, תגובה ארוכה...
ראשית, כל הכבוד על גילוי הלב. כלפי עצמך בעיקר, זה הרי החלק הקשה. שנית, גם הורי היו מכורים לניקוטין, ומהתבוננות בהם אני מבינה לחלוטין על מה את מדברת. ושלישית, בכל הליך של גמילה יש שני תהליכים מקבילים: התהליך הפיסי, שכולל תסמיני גמילה, שינוי הרגלים, ותופעות לוואי. תהליך זה רצוי שילווה על ידי רופא, תזונאית, וכל אדם אחר שעסוקיו בבריאות הגוף. אולי מטפל/ת אלטרנטיבי/ת הוליסטי/ת? ההליך השני הוא ההליך הנפשי, והוא מורכב לא פחות. יש בו, לעניות דעתי, כמה אופציות: אפשר להתמקד בהווה, בתסמינים המתלווים לגמילה מהעישון. אפשר להתמקד בגמילה האחרת, הגמילה מהמסכות ומהכאב (כן, גם כאב הוא דבר ממכר במובנים רבים), שינויי ההתנהגות הרגשית. אפשר להתמקד בסיבות לעישון, וכך אולי להפחיתן. אבל לעניות דעתי, הדרך הנכונה היא להתחיל בנקודה מסויימת ולתת לה להתפתל ולהתפתח למקומות השונים. כוחו של הפסיכולוג אינו בשום פנים בתיאוריות שלמד או בתארו. כוחו בהתבוננות האובייקטיבית יותר, בחשיבה "מחוץ לקופסא" - כשהקופסה היא אורח החיים של המטופל; כוחו בשאלת שאלות ולא במתן תשובות. כוחו בהקשבתו.כאשר מישהו מקשיב, זה כמעט מאלץ אותך לדבר. ולדיבור יש כח עצום. פתאום מתבררים דברים שעד כה לא אמרנו אפילו לעצמנו. לשם כך, צריכה להתקיים כימיה בסיסית בין המטפל למטופל, משום שהקסם אינו בתואר אלא בדינמיקה שבין שני בני אדם, שאין ביניהם רגש רב (לפחות לא בתחילה), אבל יש להם מטרה משותפת וכימיה שמאפשרת להם לפעול כצוות להגשמתה. את בדרך הנכונה בשאלת השאלות. כל הכבוד על האומץ. ממליצה לך בחום לא לעבור את התהליך הזה לבדך. אנחנו, כמובן,כאן, אבל אני התכוונתי בדברי לעולם הלא-ורטואלי.