שיתוף ארוך
אני מעשנת. כבדה-כך אומרים -בכל המשמעויות הנלוות [וללא קריצה...]. לעיתים קרובות אנשים שואלים אותי "למה את מעשנת?". עד כה לא מצאתי תשובה. והנה ,תוך כדי שיטוט באתרים שונים מצאתי יותר מרמז לתשובה לשאלה, גם היא זו תהיה חלקית בלבד. התשובה:"כדי להדחיק את הכאב.כדי להקהות את התחושה.כדי לברוח..." ממה? מהרגשות השליליים המציפים אותי. ומה רע בהם? שהם מעלים בי כאב. באופן כללי ,כל כאב,פיסי ו/או נפשי הוא אות אזעקה שמשהו לא בסדר. שהדברים אינם מתנהלים כשורה. למעשה קיימות שתי אפשרויות: לברוח מהכאב ולהדחיק אותו או לשים לב אליו ולטפל בו. לא רק טיפול בסימפטום באמצעות משככי כאבים למינהם. אלא לטפל בו באופן יסודי ועמוק,לרדת לעומקו ,לחקור את פשרו , להגדיר את המניעים הגורמים לו ו...לרפא אותם. למי יש זמן/כוח/סובלנות לזה?מוצאים פתרון קל,זמין וכמעט מיידי.-ניקוטין... אין ספק,זוהי עבודה קשה ויסודית המצריכה אדם חיצוני שילווה את התהליך. רצוי מטפל/ת מקצועי/ת. אלא מה??? כדי להגיע לטיפול דרוש קודם האומץ להתבונן בכאב,להביט לו בעיניים ולאזור כוחות ואומץ למגר אותו. בכאב רגשי בניגוד לכאב פיסי שום משכך כאבים לא יסייע. ההדחקה הופכת את הכאב הזה לפצצת זמן מתקתקת,כל דחיה רק מגבירה אותו ומעצימה את כוחו. אם כך,מדוע להרתע מטיפול אם זה כל כך טוב? הפחד,רבותי,הפחד. הפחד להודות בפני עצמי שאני לא אני אלא מישהו אחר במקומי. ואם זה מישהו אחר במקומי-אז מי אני ומה אני? ואיך זה שאני לא אני? המסכות שאני עוטה על עצמי. מסכות שאותם רכשתי והפנמתי במשך כל שנות חיי. מסכות שביטאו בעצם את רצוני לזכות באישור מהסביבה,להיות שייכת. מסכות שמחקו את ה"אני" הפנימי שלי כדי להיות חלק מהחברה,להיות מקובלת בה ולנהל חיים חברתיים כמצופה ממני. ממי למדתי? מהחברה כמובן. במשך שנים לימדו אותי :"תהיי ילדה טובה.אל תתחיצפי.אל תעני..." לימדו אותי להסתיר את רגשותי,להדחיק אותם לברוח מהם. לימדו אותי שלבטא את שעם ליבי עלול להיות בעוכרי. במשך שנים אני מצייתת לקודים חברתיים מוסכמים. המחיר הרגשי גבוה. הכאב נוטה להתפרץ -בעיקר בצורת התקפי זעם. מזמן מזמן לא בכיתי.לא נתתי דרור לדמעותי ולא איפשרתי לעצמי את ההקלה שהדמעות מביאות עימן. ככה זה "לשחק אותה אדם חזק" יש לזה מחיר. אז איך בכל זאת אני מצליחה? בורחת לסם חוקי לחלוטין-הניקוטין. וכל סיגריה גוררת עוד אחת וכשכבר התרגלתי לעוצמה שבהדחקה היא דורשת ממני:עוד עוד עוד. אז למה אני מספרת לכן את זה??? כי את ההשראה לחיפוש תשובה לשאלה קבלתי מכם.מכל האנשים הנפלאים שבפורום הזה. ובייחוד מהשרשור על נשים מוכות. לא!לא אוכל להגדיר את עצמי אישה מוכה!!! אך פתאום הבנתי את האמביוולנטיות שבהתנהגותן,את לקיחת האחריות על עצמן, את המקורות לתחושת אזלת-היד שלהן,את המניעים להשאר למרות הכאב. כן,הנסיון להבין את הכאב על השלכותיו הוביל אותי לשאלה. .. על כך ועל עוד הרבה תודתי לכולכם. ומה הצעד הבא?לחזור אל עצמי! יודעת שתהיו כאן עבורי כמו תמיד. הזדמנות נהדרת לצמיחה מחודשת ניתנת לי בטו' בשבט. חג שמח!!!
אני מעשנת. כבדה-כך אומרים -בכל המשמעויות הנלוות [וללא קריצה...]. לעיתים קרובות אנשים שואלים אותי "למה את מעשנת?". עד כה לא מצאתי תשובה. והנה ,תוך כדי שיטוט באתרים שונים מצאתי יותר מרמז לתשובה לשאלה, גם היא זו תהיה חלקית בלבד. התשובה:"כדי להדחיק את הכאב.כדי להקהות את התחושה.כדי לברוח..." ממה? מהרגשות השליליים המציפים אותי. ומה רע בהם? שהם מעלים בי כאב. באופן כללי ,כל כאב,פיסי ו/או נפשי הוא אות אזעקה שמשהו לא בסדר. שהדברים אינם מתנהלים כשורה. למעשה קיימות שתי אפשרויות: לברוח מהכאב ולהדחיק אותו או לשים לב אליו ולטפל בו. לא רק טיפול בסימפטום באמצעות משככי כאבים למינהם. אלא לטפל בו באופן יסודי ועמוק,לרדת לעומקו ,לחקור את פשרו , להגדיר את המניעים הגורמים לו ו...לרפא אותם. למי יש זמן/כוח/סובלנות לזה?מוצאים פתרון קל,זמין וכמעט מיידי.-ניקוטין... אין ספק,זוהי עבודה קשה ויסודית המצריכה אדם חיצוני שילווה את התהליך. רצוי מטפל/ת מקצועי/ת. אלא מה??? כדי להגיע לטיפול דרוש קודם האומץ להתבונן בכאב,להביט לו בעיניים ולאזור כוחות ואומץ למגר אותו. בכאב רגשי בניגוד לכאב פיסי שום משכך כאבים לא יסייע. ההדחקה הופכת את הכאב הזה לפצצת זמן מתקתקת,כל דחיה רק מגבירה אותו ומעצימה את כוחו. אם כך,מדוע להרתע מטיפול אם זה כל כך טוב? הפחד,רבותי,הפחד. הפחד להודות בפני עצמי שאני לא אני אלא מישהו אחר במקומי. ואם זה מישהו אחר במקומי-אז מי אני ומה אני? ואיך זה שאני לא אני? המסכות שאני עוטה על עצמי. מסכות שאותם רכשתי והפנמתי במשך כל שנות חיי. מסכות שביטאו בעצם את רצוני לזכות באישור מהסביבה,להיות שייכת. מסכות שמחקו את ה"אני" הפנימי שלי כדי להיות חלק מהחברה,להיות מקובלת בה ולנהל חיים חברתיים כמצופה ממני. ממי למדתי? מהחברה כמובן. במשך שנים לימדו אותי :"תהיי ילדה טובה.אל תתחיצפי.אל תעני..." לימדו אותי להסתיר את רגשותי,להדחיק אותם לברוח מהם. לימדו אותי שלבטא את שעם ליבי עלול להיות בעוכרי. במשך שנים אני מצייתת לקודים חברתיים מוסכמים. המחיר הרגשי גבוה. הכאב נוטה להתפרץ -בעיקר בצורת התקפי זעם. מזמן מזמן לא בכיתי.לא נתתי דרור לדמעותי ולא איפשרתי לעצמי את ההקלה שהדמעות מביאות עימן. ככה זה "לשחק אותה אדם חזק" יש לזה מחיר. אז איך בכל זאת אני מצליחה? בורחת לסם חוקי לחלוטין-הניקוטין. וכל סיגריה גוררת עוד אחת וכשכבר התרגלתי לעוצמה שבהדחקה היא דורשת ממני:עוד עוד עוד. אז למה אני מספרת לכן את זה??? כי את ההשראה לחיפוש תשובה לשאלה קבלתי מכם.מכל האנשים הנפלאים שבפורום הזה. ובייחוד מהשרשור על נשים מוכות. לא!לא אוכל להגדיר את עצמי אישה מוכה!!! אך פתאום הבנתי את האמביוולנטיות שבהתנהגותן,את לקיחת האחריות על עצמן, את המקורות לתחושת אזלת-היד שלהן,את המניעים להשאר למרות הכאב. כן,הנסיון להבין את הכאב על השלכותיו הוביל אותי לשאלה. .. על כך ועל עוד הרבה תודתי לכולכם. ומה הצעד הבא?לחזור אל עצמי! יודעת שתהיו כאן עבורי כמו תמיד. הזדמנות נהדרת לצמיחה מחודשת ניתנת לי בטו' בשבט. חג שמח!!!
