s i v a n 10
New member
שיר של מתיו ארנולד
לנקו ששלח, כתגובה אליי, שיר מתקופת נערותו, ולענבל שעונה לי ברציפות ומצביעה על כך שלא מעודדים פה מספיק את הכשרונות הספרותיים, ולכל מי שמתעניין, הרי שיר של מתיו ארנולד (מאה 19 ), בתרגומי. תגובותיכם מוזמנות! חוף דובר ________ הים שקט הלילה. שיא הגאות. בהיר נישא לו הירח על פני המיצרים. על חוף צרפת האור מבליח, נעלם. עומדים צוקי בריטניה, עוממים ועצומים, שם במפרץ מלא-השלווה. בואי לחלון, מתוק אוויר- הלילה! אב, מקו הקצף הארוך, מקום בו נפגשים הים והיבשת החוורת-מירח, הקשיבי! נהמה רועשת של חלוקי-האבנים הנסחפים ומוטחים עם גלי-הים הנסוגים, והחוזרים, אל קו החוף. התחל, חדול,חזור, מקצב איטי, הלוך ושוב, מציג לאוזן את מנגינת העצב הנצחית. בימים מקדם סופוקלס על ים-יוון שמע אותה. היא לו הזכירה את הגאות-ושפל זו העכורה של סבל האדם. גם אנו מוצאים רעיון בצליל הזה, אנו השומעים אותו על פני ים הצפון המרוחק. ים האמונה, אי-אז, היה בשיא-גאות. את העולם כולו חבק, חגר, בטבעותיו המזהירות. אבל עתה איני שומע אלא את נהמתו העצובה, הממושכת, הנסוגה, עם נשיבת אוויר-הלילה, מן הגבולות הנרחבים, העגומים והחופים החצציים, החשופים, של העולם. הה, אהובה, הבי נאהב נא זה את זה באמונה! כי העולם אשר נראה פה לפנינו כמו ארץ-חלומות, חדש, יפה ורבגוני, אין בו שמחה או אהבה, לא אור, לא בטחון ולא שלום, לא הקלה למכאובים. אנחנו פה כמו על מישור אפל, שטוף בזעקות של קרב ומנוסה, ובו צבאות נבערים מתנגשים בליל.
לנקו ששלח, כתגובה אליי, שיר מתקופת נערותו, ולענבל שעונה לי ברציפות ומצביעה על כך שלא מעודדים פה מספיק את הכשרונות הספרותיים, ולכל מי שמתעניין, הרי שיר של מתיו ארנולד (מאה 19 ), בתרגומי. תגובותיכם מוזמנות! חוף דובר ________ הים שקט הלילה. שיא הגאות. בהיר נישא לו הירח על פני המיצרים. על חוף צרפת האור מבליח, נעלם. עומדים צוקי בריטניה, עוממים ועצומים, שם במפרץ מלא-השלווה. בואי לחלון, מתוק אוויר- הלילה! אב, מקו הקצף הארוך, מקום בו נפגשים הים והיבשת החוורת-מירח, הקשיבי! נהמה רועשת של חלוקי-האבנים הנסחפים ומוטחים עם גלי-הים הנסוגים, והחוזרים, אל קו החוף. התחל, חדול,חזור, מקצב איטי, הלוך ושוב, מציג לאוזן את מנגינת העצב הנצחית. בימים מקדם סופוקלס על ים-יוון שמע אותה. היא לו הזכירה את הגאות-ושפל זו העכורה של סבל האדם. גם אנו מוצאים רעיון בצליל הזה, אנו השומעים אותו על פני ים הצפון המרוחק. ים האמונה, אי-אז, היה בשיא-גאות. את העולם כולו חבק, חגר, בטבעותיו המזהירות. אבל עתה איני שומע אלא את נהמתו העצובה, הממושכת, הנסוגה, עם נשיבת אוויר-הלילה, מן הגבולות הנרחבים, העגומים והחופים החצציים, החשופים, של העולם. הה, אהובה, הבי נאהב נא זה את זה באמונה! כי העולם אשר נראה פה לפנינו כמו ארץ-חלומות, חדש, יפה ורבגוני, אין בו שמחה או אהבה, לא אור, לא בטחון ולא שלום, לא הקלה למכאובים. אנחנו פה כמו על מישור אפל, שטוף בזעקות של קרב ומנוסה, ובו צבאות נבערים מתנגשים בליל.