בוקר טוב לך...
מורה סיני שהיה פה בארץ - קונג מין הו, אמר לנו פעם - תלמיד מתחיל צריך לעבוד מהגוף לפני שהוא עוסק במחשבה. עבודה, עבודה, עבודה.
1. אני לא מרגיש אף פעם אשם. אם תלמיד עוזב או נשאר, ה"דין" אותו "דין". כל עוד אני עושה את מה שאני עושה, בלב שלם, במחשבה מודעת, אני תמיד שלם עם התוצאה. כשתלמידים נשארים, אני לא מייחס זאת אליי וכשהם עוזבים גם כן. גם אם זה קשור אליי. הקשר אליי, הוא שלהם, אני משתדל להיות אני ואם אני מתאים להם הרווחנו.
נכון שהיו מקרים שתלמידים עזבו "בגללי", אבל זה היה שיקול שלהם, לטוב ולרע. באותה מידה ההישארות שלהם - אם הם נשארים בגללי, כשאותו אני נגמר להם, הם עוזבים.
תלמידים לפעמים עוזבים משום שכוחות החיים חזקים מכח הרצון שלהם ומהאהבה שלהם לאומנות. אני אף פעם לא יכול לדעת, אם תלמיד עזב באמת בגלל שנולד לו ילד, או בגלל שנמאס לו והילד הוא רק הטריגר, או שכוח האבהות חזק מכוח הרצון שלו להתאמן.
2. גם לימוד פנימיות הוא טכניקה, גם היא יכולה להיגמר. פנימיות אמיתית היא התבוננות של המתרגל על עצמו ועל האומנות, פנימיות זו אף פעם אינה נגמרת. אם תלמיד יודע להעריך אותה, תהיה לו מוטיבציה להתאמן באומנות לכל אורך חייו לדעתי. אם הקשר שלו איתי פנימי באמת, הוא ירצה להיות איתי ועם הפנימיות שלי. אגזים ואומר - לאורך כל החיים. מורה ותלמיד זו מערכת יחסים ולא רק מערכת מידע.
3. יש תלמידים מתקדמים שעזבו את האימונים אצלי, משום שלאחר שהם התקדמו, התחלתי להעמיק איתם יותר. היה להם יותר נוח להיות סוסי עבודה. הם רצו שהאימונים ימשיכו להיות קשים בכמות במקום באיכות. אני כן חושב שצריך לזרוע זרעים של פנימיות כבר מההתחלה כך שכשהתלמידים מתקדמים, הם לא "מזדעזעים". מעבר לכך, אני רואה תלמידים בהונג קונג, הפנימיות נמצאת אצלם בתרבות - שימת הלב, ההקשבה העצמית למורה, ההרגשה והתחושה האישית, הרוגע. כשהייתי אצל המורה שלי בחודש שעבר, היה תלמיד מתחיל (היחיד), שמתאמן כשנה וחצי. הוא מגיע כל שבת, מתאמן ארבע שעות לבד, לא מדבר עם אף אחד. לפעמים המורה שלי או מישהו מתקדם מסביר לו משהו. יותר מכך, הוא פיתח לעצמו יכולת להתאמן על התבניות לשני הצדדים - אם אתה מבין את כוונתי. כך גם כל התלמידים בסניף של האח-הגדול שלי (לקונג פו) שם - באים להתאמן, מתחילים בעצמם, ויש ברקע מי שמתקן ומלמד אותם. הם "עובדים על הפנימיות" שלהם מיום הראשון שהם נכנסים לבית הספר. חלק מהעומק שאנחנו מגיעים אליו לאחר שנות אימונים רבות, נמצא אצלם ביום יום אפילו אם הם לא מודעים ולו. זו עוד סיבה לדעתי, שבארץ כדאי להתחיל איתה בטעימות כבר מההתחלה. לזרוע זרעים.
4. עוד דוגמה מאצלי - תלמידים משתנים, עוברים דברים בחיים, העדיפויות והטעם שלהם משתנים. לפני כשנתיים עברתי למקום אחר ממה שהיה לי ב12 שנים הראשונות. היו שהתלוננו, היו שהיו מרוצים. גם אופי האימונים השתנה מעט, מנסיבות של שילוב קבוצות. תתפלא עד כמה מאלו שהיו כל כך מרוצים, עזבו. שוב הייתה שגרה, פתאום האמונים כבר לא "העיפו" אותם. מה התשנה - זווית הראייה שלהם על האימון השתנתה. מורה יכול להיות אחראי על זווית הראייה בטווח הקצר ,אולי! אבל בטווח הארוך, האמת הפנימית יוצאת החוצה. מאותה אמת פנימית, אלו שהתלוננו נשארו.
לסיכום - מצד אחד - אני משתדל להקשיב לצרכים של התלמידים, אין לי אידיאולוגיה להעביר "עגור לבן". מצד שני - אני משתדל לשמור על הדרך, לתת לכולם את הדרך, רק שלפי היכולת שלהם. מי שירצה להיות "עגור לבן", יכול לעשות זאת דרכי.
ועוד דבר - אני תלמיד, כמו שאני תלמיד כך אני מורה - שלם עם מה שאני עושה, אוהב את מה שאני עושה, מוכן ושמח לחלוק את מה שאני עושה. מי ששלם עם מה שאני עושה, אוהב את מה שאני עושה, ורוצה ושמח לקבל את מה שאני עושה כתלמיד....הרוויח לעצמו.
המשך יום טוב.
