העובדות הסטטיסטיות האלה הן כנראה טעות גמורה!
מצטערת, חייבת להעיר כאן שדרכת מבלי כוונה רעה על נקודה כואבת מאוד, מה שהוא אולי הטעות הכי מחפירה של אנשי מקצוע בתחום הזה של אוטיזם.
אני הולכת להיות קצת חריפה ולא להתנצל, כי אני אמא של ילדה בת שלוש ורבע שהיא מאוד נבונה ולא בתפקוד גבוה. כל מי שמכיר אותה מספיק טוב רואה שהיא חכמה, אבל אין שום דרך למדוד את זה בכלים הנהוגים בעולם המקצועי, כי הם תלויי תקשורת נורמטיבית, וחסרי כל גמישות או התכווננות. ואני לא מדברת רק על סוגי חוכמה מיוחדים ובלתי-שגורים (למרות שמן הראוי לדבר גם עליהם), אלא גם על הדברים הבנאליים. מי שמסתכל עליה מספיק ביסודיות יזהה שהיא יודעת, למשל, לשיים צורות, צבעים, חיות. אבל אם תנסי למדוד זאת על ידי שאלות מסוג ״איפה חתול?״ לא תגיעי לשומקום, כי מה נעשה שכנראה כל הקונספט של שאלה ותשובה עדיין סתום מבחינתה, או לא אפשרי לה... היא לא עונה על שום שאלה. אז מה, היא לא יודעת כלום?
והעצוב הוא שמבחינת המטפלים שלה, גם אם בשיחה הם מודים שבעצם היא יודעת הרבה, וכנראה הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים אפילו, בדוח הם יכתבו שיש לה בעיות קוגניטיביות, כי כך אמר המבחן וזו ״האמת״.
לצערנו, בעולם המקצועי יש עדיין איזה בלבול בין יכולת הפגנת ביצועים טכניים מול דרישות צרות של מישהו אחר בתנאים לא הולמים ולא נעימים, לבין אנטלגנציה, שהיא, להבנתי, לא מספר הביצועים במבחן כלשהו, אלא מה שהולך לאדם בין האוזניים
והפחד שלא יראו את האנטלגנציה של הילדה שלי במסגרות שהיא תהיה בהן, שיתייחסו אליה כפגועה קוגניטיבית או כתינוקת והיא לא תוכל להראות שהיא מבינה הכול, בגלל קשיי התקשורת עמה, הוא פחד מצמית. זו אחת הסיבות שאני שוקלת ליזום לה מסגרת אחרת במו-ידיי. ואם את רוצה לדעת עד כמה הסכנה הזו שכיחה ואיך זה מרגיש לילד נבון שגדל כך, מבין הכול ואף אחד לא מבין שהוא מבין, את יכולה לקרוא את הבלוגים האלה - כולם של אוטיסטים שמתקשרים באמצעות הקלדה, ורבים מהם למדו זאת רק בגיל מבוגר ונחשבו ״פגועים קוגניטיבית״ עד אותו רגע (תקראי למשל את אמה, פיליפ, קרלי פליישמן, עידו קינן).
לכן היום מתחילים לדבר על persuming competence - כלומר שאם אי אפשר לדעת מה בדיוק האוטיסט מבין, להניח שהוא מבין. עדיף לטעות לכיוון הזה.