שיחות חולין

[פרח לי יפה ורוד]

ההבדל

בבעית. תקשורת בתפקוד גבוה מאוד כולל אספרגר, הגורם לבעיה החברתית הוא קושי מולד בהבנת סיטואציות חברתיות או ץקשורתיות כמו למשל פיענוח הבעות פנים.
בחרדה חברתית הגורם הראשוני לקושי הוא חרדה.

 

[arana1]

ואין קשר בין הדברים

חרדה היא גורם ראשוני לחרדה ?
חייב לומר שזו הגדרה מבלבלת משהו
אם לא ממש לגמרי חסרת תועלת

יש סיבה לחוסר היכולת להתחבר לסוג מאוד מסויים של סיטואציות חברתיות,ותקשורתיות,לאנשי המקצוע ולאנשים שמאמינים בהם אמונה עיוורת,נטולת ספקות,נח לראות את הדבר הזה כפגם,כלקות,כאילו לאדם חסר משהו ,כאילו הוא לוקה בעיוורון
זו תפישה מאוד מאוד מכשילה,לא הוגנת,לא מדעית,וגם מאוד מזיקה מבחינה רפואית וטיפולית
כי הרי מאוד יתכן ואפילו סביר להפליא שאדם יוולד עם נטייה לתפישה חברתית שונה מזאת הנהוגה
הרי זה בדיוק מה שמניע שינויים ומהפכות חברתיות
אבל חס וחלילה שננסה להתייחס לאוטיסטים כאל אנשים עם תפישות מעוגנות במציאות,שלהם,שהיא שוות ערך ולגיטימית בדיוק כמו המציאות של הרוב,הרבה יותר קל זה לסמן אותם פשוט כפגומים ולסגור עניין
אלא שהדבר מעלה שאלות אתיות ומוסריות ומדעיות ורפואיות קשות מאוד
וזו בדיוק הסיבה שרופאים ומאבחנים ומטפלים ושאר מרעין בישין לא מעיזים אפילו להתייחס ברצינות ובכבוד הראוי לשאלה קיומית מכובדת וחשובה זאת
בשביל מה
כל עוד יש להם קהל שבוי
שתומך ללא שום ספקות בסיווג הילדים כבעלי לקות,כעיוורים,אז למה שהם יתאמצו לקיים מחקר וטיפול הוגן

בעיית התקשורת היא של הסביבה
לא של האוטיסטים
נ ק ו ד ה
ובעיית התקשורת של הסביבה לא נובעת מזה שיש לה בעיית תקשורת (חה חה חה)
אלא מזה שיכולתה המוסרית היא רדודה ושטוחה ברמה ממש מחרידה

 

[dina199]

חרדה יכולה להגיע ב'בודדת'

וגם יכולה להיות חלק מתופעות של אדם בספקטרום.
וזה עדיין אותה חרדה.

 

[arana1]

ההסבר לחרדה אינו חרדה

נראה שאנשים כאן לא מבינים את פירוש ושימוש המונח "הסבר".

 

[dina199]

להסביר זה דבר אחד.

להבין זה דבר אחר. אמל כל אחר זה אישי.

 

[מלאת תקוות]

תודה. זה בערך מה שחשבתי...

ואני שמחה שהבינו אותי סוף סוף

 

[דעה עכורה]

זה מעניין לי מאוד

אני זקוקה להרגיש

לא חשבתי על ההפרעה ב"שיחות חולין" כעל תדר מפריע בפני עצמו
אולי בגלל שהתייחסתי אליו כתוכן. אבל אותו תוכן יכול להיות מפריע או לא מפריע, בהתאם לקונטקסט שלו, אם ה"זמזום" מכסה על משהו.

יש הקשרים שבהם להרגיש פחד ומצוקה של מישהו, שאני מרגישה שיש ביננו קרוב (כמו שאלה משותפת), עושה בי ריגוש
אנחנו יכולים להתחבר דרך השד המשותף שלנו ככה, לחשוף אותו, להרוג אותו, להרוג אותנו.. יש לי משאלה למות עם מישהו את השדים
לגעת בלב הרך, להיחיות

יש בי איום כאשר הפחד והמצוקה נעולים מאחור, אסורים. למדתי להתעלם מהרובד הזה שאני חשה. מחקתי את הפרצופים של כולם כדי לא להרגיש, גם את שלי.

 

[דעה עכורה]

אבל הריגוש משתנה

כשהחוויה של נתק תקשורתי פנימי (-חיצוני) היתה דומיננטית, כאילו יכולתי לאהוב בעיקר דרך המוות, כאילו להרוג את הנתק, או להחיות את החיבור
אבל בגלל שהיה עדיין נתק חריף בגופנפש, שנאתי את "הגוף התפקודי" שלי, שכאילו מרחיק אותי מאיזה "היות", ואני מאשימה אותו שנפרדתי באיזשהו מובן, והתקשיתי לעשות אהבה דרכו.
ומה שניסה לגעת בגוף שלי, כאילו ניסה לגעת בדבר הכוזב שלי, שלכן כביכול מאיים על חופש הסינתזה שלי.
נראה לי שעם ההתפתחות של החיבור בגופנפש, פחות נחוץ לי למות לאהבה, וגם הגוף שלי יכול להיות שותף

 

[arana1]

מה שמרעיש בשיחות חולין זה המריחה

מדובר בנסיון לטשטש ולרכך ולהסתיר בדיוק את מה שהכי חשוב להאיר ולברר
שיחת חולין זה סוג של מריחה
ביטוי לחוסר אכפתיות וחוסר כבוד ליופי ולעושר הקיומי האין סופי שבהתמודדות אמיתית ומהותית עם הנשמע והנראה
לדעתי רוב האוטיסטים הרבה יותר קשובים והרבה יותר רגישים למתחים שמאחורי הבלא בלא בלא מאשר לכזבים של המילים הפורחות באוויר
וזה מעייף ומרגיז ואפילו מפחיד ומרגיז למי שכל כך צריך ומשתוקק לשיחה אמיתית

 

[אמא של המלאכית]

נכון ולפעמים בשתיקה

יש הרבה יותר משמעות ויופי שאת זה אני חווה עם בתי

 

[ענתנוי]

לא בהכרח

אני חושבת שיש שיחות חולין שאין בהן ביטויים של מצוקה או אי נוחות אלא סתם "פטפוט" - כמו רעש שעושים ציפורים או קופים (סליחה על ההשוואה...) וזה יכול ליצור דווקא תחושה של פתיחות ולכידות חברתית.

ולמרות זאת, מבחינתי זה עדיין "רעש" והגוף שלי לא מסוגל להתמודד עם הרעש הזה, למרות שפעם זה פחות הפריע לי - כאילו עכשיו, כשאני לגמרי "עצמי" התדר שלי שונה מאד מ"תדר נורמלי" והכל נשמע לי "מרוח" - כמו דיבור מהיר או איטי מדי.

 

[arana1]

אבל זה בדיוק מה שכתבתי

או שלפחות,לתחושתי,הדברים קשורים.
זאת אומרת,עצם צורת הפתיחות והלכידות החברתית ששיחת החולין,שאגב,ממש לא במקרה היא חובה שאוי למי שיעז להפרה,היא כזאת שמשרה תחושת זמן ומרחב,קירבה ומרחק,שמאוד לא נעימה ואפילו קשה לאנשים מסויימים.
גם הקופים והציפורים,מחוללים מרחקים וכללים ומוסכמות חברתיות דרך הקולות שהם משמיעים,הטון מעצב את המרחב,מקבע כללים ומוסכמות,ולכן כל מי שזקוק לפענח ולבטא את המרחב,החברתי והטבעי,דרך טון שונה,מסומן כסוטה,כלקוי,מסומם כדי שחושיו לא יתמרדו נגד מרחב השולל את מהותו.
אוטיסטים רגישים לצלילים בדיוק בגלל שהם הכי קשובים ליחסי הגומלין בין הצלילים והקולות לכללי המרחב.
הסביבה ,גם ובעיקר זו שמתחזה לטיפולית ומקצועית,לא ערה לדבר,אלא שבדיוק לכן היא כופה באלימות מצמיתה רק את המרחב המאוד מצומצם,מאוד יחסי,שאותו היא מזהה כמציאות אובייקטיבית ונתונה.

 

[schlomitsmile]

נכון, זו מריחה, לכן תמיד הפליא אותי שדוקא בעלי (א"ס למי שלא יודע

)
משתלב בשיחות כאלה ואפילו נראה שנהנה מהן, הרבה יותר ממני.
שאלתי אותו על זה פעם, והוא השיב שזה עובד לו בעיקר בעברית
שהיא שפה שניה עבורו.
כשלמד באולפן, היו להם תרגולים על "שלום, מה שלומך?" וכאלה,
וכך הוא למד את העברית, למד שתי שפות יחד, עברית ונ"טית
(וקצת רוסית כבונוס כי כל הכתה היו רוסים

).
הקטע הוא, שלהפתעתי הוא כאמור גם יכול להנות משיחות כאלה,
אם בני שיחו חביבים עליו.

 

[הגשמתי חלום]

לדעתי שיחת חולין זה כלי

זה העמדת פנים של שני אנשים (או יותר) שהם יותר קרובים ממה שהם באמת. עכשיו: כל הצדדים יודעים על העמדת פנים הזו, לכן זה לא שקר, רק משחק.
שני הצדדים עושים את עצמם כאילו יש להם על מה לדבר, מה לחלוק או לשתף. אם יש "קליק", אז לאט-לאט בתוך העמדת פנים נכנס תוכן אמיתי, והוא גדל, ואז שיחה ריקה ממאיטה.
זה כלי לאנשים זרים לפתוח דלק ולתת סיכוי שהם איכשהו, מתישהו, יהפכו ללא זרים. זו דלת, שמצד אחד פותחים כדי שמישהו יכנס, ומצד שני, מרגישים חסופים מדי שמא מישהו שיכנס הוא לא רצוי

 

[arana1]

נכון,אבל הכלי הזה לא מתאים לכולם

ויש אנשים שהשימוש בו דווקא מעוור ומחריש ומחריד אותם,לכן גם כל הקטע של הקניית "כלים חברתיים" הוא כל כך בעייתי ומכשיל ומתנשא.

הרבה אוטיסטים מבינים ומכירים אנשים טוב יותר דווקא ללא מסך הקשקושים,כי וכיוון שעמדתם כלפי הזולת אינה עימותית ואלימה מלכתחילה אז אינם זקוקים לכרית של פטפוטים על מנת ליצור מרחב לקירבה,בדיוק להפך,מה שמשתמע משיחת חולין דווקא מציב אותם בעמדה אנטי תקשורתית,מנסיוני למדתי שקבוצות נ"ט שחלקו איתי מרחב,למשל בעבודה או בבריכת השחיה,למדו עם הזמן שאיני זקוק לשיחת חולין על מנת לדעת ולהבין ולהרגיש את האנשים סביבי,לגביהם זה תמיד הייתה הפתעה,הם קראו לי תלפט,אבל האמת שזה פשוט ביטוי פשוט של היותי אדם לא אלים,אדם שמקבל את הזולת כמו שהוא,אדם שכמו הרבה אוטיסטים נוטה להתבוננות על חשבון מה שנקרא בטעות,מבחינתי,מעורבות ישירה.

ולכן אני חוזר וממליץ לנסות לכבד את זה ,למרות שאני מבין עד כמה הדבר לא אפשרי לאדם הנורמטיבי