עוזביםלקצת
New member
שופכת את הלב.
לאחרונה עלה בארץ דיון לגבי הירידה מארץ, חלקו בעקבות הקמפיין השנוי במחלוקת של משרד הקליטה. כמי שחונכה על ברכי הציונות, וצריכה הרבה תעצומות נפש כדי לא להתייחס לעצמה כיורדת, אני רוצה לשפוך את הלב בפני חברי הפורום, תוך בקשה להתייחס בכבוד, זו הרגשתי האישית. אתם מוזמנים להביע את רגשותיכים, אני מאוד רוצה לשמוע מה אחרים מרגישים ואיך אחרים מתמודדים עם הסוגיות האלה, אבל בבקשה, בבקשה תשמרו לעצמכם את העוקצנות והציניות. בשבילי, כל הדיון על הירידה מהארץ (אנחנו, אגב, לא קוראים לעצמנו יורדים, אלא ישראלים בקנדה), כל הויכוח אם להישאר ולהלחם מבפנים או ללכת ולהשאיר את המדינה לחרדים, לערסים, לביבי וממשלת הזוועות שלו. הקמפיין. כל זה מאוד מורכב מבחינתי. אם מתייחסים לקמפיין באופן ישיר: נכון, הילדים לומדים שיש גם חגים של אחרים. אבל זה לא מה שעושים ב"חג של החגים" בואדי ניסנס? מלמדים פלורליזם ודו קיום? בעצם אפילו תלת קיום? לגבי חנוכה או קריסמס, הכל שאלה של מה הם מקבלים בבית. אלי הביתה לא יכנס עץ, ולא משנה אם תקראו לו קריסמס טרי, או חנוכה בוש. כן, אנחנו נהנים משלל האורות והקישוטים כשאנחנו עוברים ברחוב, ומקשטים את החלונות שלנו במגיני דוד ונרות גזורים מנייר מנצנץ, אבל מנהגי הגויים (העץ בעיקר) לא. היה גם התשדיר הדבילי על הילד שמתחנן לפני האבא העייף שיכין אתו שיעורים. כבר הרבה זמן לא צחקתי ככה. מדינה העבדות, שהיא המעסיק הגדול ביותר של עובדי קבלן, שהיתה המעסיק הכי גדול של בעלי וציפתה שיעבוד כמעט בחינם יום ולילה, מטיפה לנו על שבחרנו לבוא לחיות במקום שהעבודה בו היא מקום שני והמשפחה במקום הראשון? בעלי מגיע כל ערב בזמן לארוחת ערב (בארץ רק ביום שישי), משתתף במופעי סיום של הילדים (חוגים, בי"ס) ומבלה אתם יומיים בסוף השבוע ולא יום אחד שבו הכל סגור. פה לא מצפים ממנו שיסיים פרוייקטים בזמנים לא סבירים, ואם כן מתגמלים בהתאם. הוא לא עבד של אף אחד. אני, שעבדתי עבור המדינה (למי שלא יודע, בארץ הייתי מורה לאנגלית בתיכון דתי בפריפריה), וראיתי בדיוק, ולא בכתבה בווינט, כמה מקבלת מורה (רמז: לא הרבה), צריכה להרגיש רע עם זה שעזבתי?? כמה כבוד המורות פה מקבלות!!! ולא רק בכסף. פה הורים לא יכולים להתקשר למורה ולצעוק עליה כי היא החרימה לבן שלהם את הפלאפון (הוא דיבר באמצע מבחן וזו היתה ההוראה של המנהלת) והמורה לא צריכה להיות ביביסיטר של הילדים. אנחנו משלמים על lunch supervision בשביל שיעשו לנו ביביסיטר. המורה שם כדי ללמד ולחנך. לא לעשות לנו ביביסיטר. והכנת מערכי שיעור והשתלמויות לא באים על חשבון זמנה של המורה, אלא על חשבון יום עבודה, שבו הילדים נשארים בבית. להמשיך, או שכולם הבינו את הנקודה? אני רואה את התנאים להם זוכות עמיתותי למקצוע והלב נשבר. לא בגלל הכסף, אלא בגלל הכבוד. המעמד. כתבות בעיתון מלמדות את ההורים איך לנצל את עשר הדקות שלהם עם המורה ביום ההורים. אלי הורים היו מתקשרים בכל שעות היום, וצועקים אם לא עניתי להם מיד (כן, הם התקשו לקבל את זה שיש לי ילדים משלי לטפל בהם). ואם נתעלם מהקמפיין ונתייחס לסוגיית ההגירה. אנחנו אוהבים את ישראל בכל ליבנו וברור לנו שנחזור ולא בעתיד הרחוק. אבל אני כבר יודעת שיהיה קשה מאוד להיפרד מהחיים הנוחים כאן. אנחנו לא חיים באירופה, על עברה הבעייתי וההווה העוד יותר בעייתי שלה, או בארה"ב עם הכלכלה המתפוררת וחוסר החמלה האנושית הבסיסית. אנחנו חיים בקנדה, שבה הבעיה הכי גדולה שעומדת בפנינו היא מזג האויר שאליו אנחנו דוקא מתרגלים ולומדים אפילו ליהנות ממנו. חברה מסחרית יצאה בפרסומת: אף קנדי אמיתי לא יעדיף יום קיץ על פני יום חורף, ובסרטון רואים משפחה יושבת בחוץ בשלג ושותה שוקו חם. אז אולי אנחנו קצת נהיים ויותר קנדיים. בביקור האחרון בישראל מצאתי את עצמי תוהה למה השומר בקניון חושב שמותר לו לצעוק עלי ומצאתי את עצמי צועקת בחזרה, מה שמאוד מאוד לא אהבתי. אני כבר רגילה מדי לקיום שקט ומכובד שבו אף אחד לא חושב שמותר לו לצעוק עליך. חוץ מהקופאית בקוסקו אם אתה לא דובר צרפתית. אני זוכרת את כל היתרונות הגדולים של ישראל על פני קנדה (שירות לקוחות סביר, ואל תתחילו עוד פעם עם המנטרה שפה אפשר להחזיר מוצרים, מערכת רפואית נגישה יותר, ואל תגידו לי שגם בארץ היא מדרדרת. אני יודעת. החברים, הפתיחות, הספונטאניות של להרים טלפון לחברים ולשאול מה הם עושים ואם הם רוצים לבוא למרינה לארוחת בוקר שבת עם הילדים). כיום הגענו למצב שהדבר שהכי קשה לנו פה, הוא העובדה שהבנות לא נהנות מכל היתרונות של האהבה הבלתי מותנית של המשפחה, שההורים שלי מפספסים את הגידול שלהן ורואים אותן רק פעם בשנה (אולי יום אחד אבא שלי יצא לפנסיה ואז ההורים שלי יבואו גם. אבל אולי ביבי ימשיך להעלות את גיל הפרישה), העובדה שאני מפספסת את השנים האחרונות של סבתא שלי, שלא נשאר לה הרבה זמן אתנו וכל טלפון שמגיע בשעה לא סבירה מקפיץ אותי. לפני חודש וחצי טסתי לאמסטרדם לעודד את אחותי שרצה את מרתון אמסטרדם. גם אחותי השנייה באה, ודודה שלי מאנגליה עם הבת שלה (אותה לא ראיתי המון שנים) והיה מפגש משפחתי מאוד מרגש. עליתי על המטוס בחזרה לפה בוכה. בדמעות. עד כדי כך שאנשים שאלו אם אני בסדר. אנחנו עכשיו על פרשת דרכים. להישאר את השנה וחצי שנשארו לנו לרשיון העבודה, או להגיש בקשה לתושבות קבע. זה יקבע אם נשאר רק שנה וחצי, או לפחות שלוש ארבע שנים נוספות. אנחנו נוטים לחזור לארץ, אבל רוצים ללכת מפה עם דרכונים קנדיים. שיהיה. אז כרגע אנחנו מגישים בקשה, אבל כל עוד לא נחתם החוזה עם העו"ד, כלום עוד לא סגור.
לאחרונה עלה בארץ דיון לגבי הירידה מארץ, חלקו בעקבות הקמפיין השנוי במחלוקת של משרד הקליטה. כמי שחונכה על ברכי הציונות, וצריכה הרבה תעצומות נפש כדי לא להתייחס לעצמה כיורדת, אני רוצה לשפוך את הלב בפני חברי הפורום, תוך בקשה להתייחס בכבוד, זו הרגשתי האישית. אתם מוזמנים להביע את רגשותיכים, אני מאוד רוצה לשמוע מה אחרים מרגישים ואיך אחרים מתמודדים עם הסוגיות האלה, אבל בבקשה, בבקשה תשמרו לעצמכם את העוקצנות והציניות. בשבילי, כל הדיון על הירידה מהארץ (אנחנו, אגב, לא קוראים לעצמנו יורדים, אלא ישראלים בקנדה), כל הויכוח אם להישאר ולהלחם מבפנים או ללכת ולהשאיר את המדינה לחרדים, לערסים, לביבי וממשלת הזוועות שלו. הקמפיין. כל זה מאוד מורכב מבחינתי. אם מתייחסים לקמפיין באופן ישיר: נכון, הילדים לומדים שיש גם חגים של אחרים. אבל זה לא מה שעושים ב"חג של החגים" בואדי ניסנס? מלמדים פלורליזם ודו קיום? בעצם אפילו תלת קיום? לגבי חנוכה או קריסמס, הכל שאלה של מה הם מקבלים בבית. אלי הביתה לא יכנס עץ, ולא משנה אם תקראו לו קריסמס טרי, או חנוכה בוש. כן, אנחנו נהנים משלל האורות והקישוטים כשאנחנו עוברים ברחוב, ומקשטים את החלונות שלנו במגיני דוד ונרות גזורים מנייר מנצנץ, אבל מנהגי הגויים (העץ בעיקר) לא. היה גם התשדיר הדבילי על הילד שמתחנן לפני האבא העייף שיכין אתו שיעורים. כבר הרבה זמן לא צחקתי ככה. מדינה העבדות, שהיא המעסיק הגדול ביותר של עובדי קבלן, שהיתה המעסיק הכי גדול של בעלי וציפתה שיעבוד כמעט בחינם יום ולילה, מטיפה לנו על שבחרנו לבוא לחיות במקום שהעבודה בו היא מקום שני והמשפחה במקום הראשון? בעלי מגיע כל ערב בזמן לארוחת ערב (בארץ רק ביום שישי), משתתף במופעי סיום של הילדים (חוגים, בי"ס) ומבלה אתם יומיים בסוף השבוע ולא יום אחד שבו הכל סגור. פה לא מצפים ממנו שיסיים פרוייקטים בזמנים לא סבירים, ואם כן מתגמלים בהתאם. הוא לא עבד של אף אחד. אני, שעבדתי עבור המדינה (למי שלא יודע, בארץ הייתי מורה לאנגלית בתיכון דתי בפריפריה), וראיתי בדיוק, ולא בכתבה בווינט, כמה מקבלת מורה (רמז: לא הרבה), צריכה להרגיש רע עם זה שעזבתי?? כמה כבוד המורות פה מקבלות!!! ולא רק בכסף. פה הורים לא יכולים להתקשר למורה ולצעוק עליה כי היא החרימה לבן שלהם את הפלאפון (הוא דיבר באמצע מבחן וזו היתה ההוראה של המנהלת) והמורה לא צריכה להיות ביביסיטר של הילדים. אנחנו משלמים על lunch supervision בשביל שיעשו לנו ביביסיטר. המורה שם כדי ללמד ולחנך. לא לעשות לנו ביביסיטר. והכנת מערכי שיעור והשתלמויות לא באים על חשבון זמנה של המורה, אלא על חשבון יום עבודה, שבו הילדים נשארים בבית. להמשיך, או שכולם הבינו את הנקודה? אני רואה את התנאים להם זוכות עמיתותי למקצוע והלב נשבר. לא בגלל הכסף, אלא בגלל הכבוד. המעמד. כתבות בעיתון מלמדות את ההורים איך לנצל את עשר הדקות שלהם עם המורה ביום ההורים. אלי הורים היו מתקשרים בכל שעות היום, וצועקים אם לא עניתי להם מיד (כן, הם התקשו לקבל את זה שיש לי ילדים משלי לטפל בהם). ואם נתעלם מהקמפיין ונתייחס לסוגיית ההגירה. אנחנו אוהבים את ישראל בכל ליבנו וברור לנו שנחזור ולא בעתיד הרחוק. אבל אני כבר יודעת שיהיה קשה מאוד להיפרד מהחיים הנוחים כאן. אנחנו לא חיים באירופה, על עברה הבעייתי וההווה העוד יותר בעייתי שלה, או בארה"ב עם הכלכלה המתפוררת וחוסר החמלה האנושית הבסיסית. אנחנו חיים בקנדה, שבה הבעיה הכי גדולה שעומדת בפנינו היא מזג האויר שאליו אנחנו דוקא מתרגלים ולומדים אפילו ליהנות ממנו. חברה מסחרית יצאה בפרסומת: אף קנדי אמיתי לא יעדיף יום קיץ על פני יום חורף, ובסרטון רואים משפחה יושבת בחוץ בשלג ושותה שוקו חם. אז אולי אנחנו קצת נהיים ויותר קנדיים. בביקור האחרון בישראל מצאתי את עצמי תוהה למה השומר בקניון חושב שמותר לו לצעוק עלי ומצאתי את עצמי צועקת בחזרה, מה שמאוד מאוד לא אהבתי. אני כבר רגילה מדי לקיום שקט ומכובד שבו אף אחד לא חושב שמותר לו לצעוק עליך. חוץ מהקופאית בקוסקו אם אתה לא דובר צרפתית. אני זוכרת את כל היתרונות הגדולים של ישראל על פני קנדה (שירות לקוחות סביר, ואל תתחילו עוד פעם עם המנטרה שפה אפשר להחזיר מוצרים, מערכת רפואית נגישה יותר, ואל תגידו לי שגם בארץ היא מדרדרת. אני יודעת. החברים, הפתיחות, הספונטאניות של להרים טלפון לחברים ולשאול מה הם עושים ואם הם רוצים לבוא למרינה לארוחת בוקר שבת עם הילדים). כיום הגענו למצב שהדבר שהכי קשה לנו פה, הוא העובדה שהבנות לא נהנות מכל היתרונות של האהבה הבלתי מותנית של המשפחה, שההורים שלי מפספסים את הגידול שלהן ורואים אותן רק פעם בשנה (אולי יום אחד אבא שלי יצא לפנסיה ואז ההורים שלי יבואו גם. אבל אולי ביבי ימשיך להעלות את גיל הפרישה), העובדה שאני מפספסת את השנים האחרונות של סבתא שלי, שלא נשאר לה הרבה זמן אתנו וכל טלפון שמגיע בשעה לא סבירה מקפיץ אותי. לפני חודש וחצי טסתי לאמסטרדם לעודד את אחותי שרצה את מרתון אמסטרדם. גם אחותי השנייה באה, ודודה שלי מאנגליה עם הבת שלה (אותה לא ראיתי המון שנים) והיה מפגש משפחתי מאוד מרגש. עליתי על המטוס בחזרה לפה בוכה. בדמעות. עד כדי כך שאנשים שאלו אם אני בסדר. אנחנו עכשיו על פרשת דרכים. להישאר את השנה וחצי שנשארו לנו לרשיון העבודה, או להגיש בקשה לתושבות קבע. זה יקבע אם נשאר רק שנה וחצי, או לפחות שלוש ארבע שנים נוספות. אנחנו נוטים לחזור לארץ, אבל רוצים ללכת מפה עם דרכונים קנדיים. שיהיה. אז כרגע אנחנו מגישים בקשה, אבל כל עוד לא נחתם החוזה עם העו"ד, כלום עוד לא סגור.
