דודו, אורי ונמאס.
אני לא כותב תגובה נפרדת לכל אחד. משום שיש לי רק משהו אחד לומר. קראתי שוב את מה שכתבתי ואני בהחלט מתכווין לכך. אורי, אל תפסול את דברי על הסף. תן לי קרידיט קצת והקשב. דודו אומר שצריך להישמר פער סטטי בין מי שאתה ובין מי שאתה רוצה להיות. כזה שישמור על מינון נכון של שאיפות. מחד תהיה לך סיבה לחיות ומאידך הסיבה הזו לא תהיה מספיק חזקה בשביל לגרום לך לרצות למות. אם נעשה רשימה של כל השאיפות שלך, נממש אותם בהיניף יד ומכאן ולהבא, כל רצון ימולא סימולטנית. מה יהיה עליך? תהיה מאושר??? לדעתי בכדי לענות על שאלה מהסוג הזה, עלינו להתחקות אחר האדם ביסודו. האם מאושר הוא, ורצונותיו הבלתי ממומשים הם אלה שעומדים בעוכרו ונוטלים ממנו את האושר - או שמא מדוכא הוא ביסודו, ומימוש הרצונות מבדר אותו ומשכיח ממנו את הדיכאון. העולם צועק: "האדם מחפש משמעות"-מכאן שביסודו של האדם קים חוסר ששואף למילוי תמידי. אני אינני בטוח בכך. לי נראה ש"האדם המחפש משמעות" הוא זה שיהיה בדיכאון. הוא יוצא מנקודת הנחה שיש משמעות, ומכאן הוא יוצא לחפש אותה. יש לי כל מה שאני רוצה כי יש לי כמה כסף שאני רוצה=יש לי כל מה שאני רוצה כי אינני רוצה כלום מלבד להיות עם אשתי לפנות ערב. זה בדיוק כך... וכשלא תרצה כלום. ולא תצא מתוך הנחה שאתה "צריך לעשות משהו" הנחה האחראית לתחושת השעמום של הבטלנים - אלא תשכיל להבין - כלום אני לא רוצה - תהיה מאושר... אין לי מושג איך מיישמים את זה...