גם אני לא
וגם אני נגד, ובמשך הרבה זמן לא הסכמתי לתת לילד שלי רטלין. עד שהבנתי שהוא סובל. מי שיש לו ילדי אותיות, יודע שהבעיה היא לא בסבלנות שיש להורים, אם כי גם היא נגמרת בשלב מסויים, אלא בחיים שלמים של סבל של הילד. מכיוון שהוא לא מצליח לווסת את עצמו, הוא לא מצליח ללמוד, הוא לא מצליח להתחבר לילדים, והוא לא מצליח לנהל מערכות יחסים תקינות עם ההורים, האחים, והסביבה. הוא חווה המון תיסכולים, המון פידבקים שלילים (שלא כמו ילד נטול אותיות, שאחרי פידבק אחד שנים שלושה שלילים הוא מפנים, הוא מפנים אבל לא מצליח להתנהג כמו שצריך) הוא לומד שהסביבה מתייחסת אליו באופן שלילי. הביטחון העצמי יורד לתהומות גם כדי לטפל בו בדרכים אחרות, טיפולים שונים, הוא צריך להיות במוד מסויים כדי לקלוט ולהבין. מהרגע שהבנו שהרטלין ניתן לעופרי כי הוא זקוק לזה,מהרגע שהתחלנו לתת רטלין החיים שלו השתנו. הוא פתאום יודע שהוא יכול ללמוד, לשחק עם ילדים אחרים, לתקשר עם הסביבה, כל הדברים האלו מעלים את הביטחון העצמי, כשהביטחון העצמי עולה אפשר להתחיל לטפל גם במישור הריגשי. אז נורא קל להיות נגד משהו שאין לנו שום נגיעה בו. אבל בתאכלס, כאחת שמעורבת, אין הרבה ילדי אותיות, אשר תזונה נכונה פתרה להם את הבעיה. ומי שתזונה פתרה לו את הבעיה כנראה שהייתה לו בעיה של תזונה ולא של ADHD. אז העניין הוא לא כמה אני"סובלת" או כמה "הסביבה לא בנויה להכיל" אלא איך הוא יכול להסתדר בעולם מסויים.