שוב אכזבה..

[יסמיני25]

שוב אכזבה..

כ"כ קיוויתי שליל הסדר הזה יהיה שונה מפעמים קודמות ושיגיע תורי לקרוא בהגדה אני אאזור אומץ ואעשה את זה..ישבנו בשולחן ארוך עם המשפחה המורחבת ועוד כל מיני אנשים שאני לא מכירה אבל כמו תמיד איכזבתי את עצמי ובייחוד את אמא שלי..כשהתור שלי לקרוא הגיע היא מיד הסתכלה לראות אם אני אשתפן כמו כל שנה ואז באמת כשהגיע תורי ואמרתי עם חיוך נבוך "אני מעדיפה שלא לקרוא" הפנים שלה קצת נפלו..מזל ששני האחים שלי לא סובלים מהחרדה הזאת. אוף כ"כ התבאסתי..מה שמוזר זה שאין לי בעיה לפתח שיחה עם אנשים שאני לא מכירה ואחרי שסיימנו לקרוא ישבתי איתם בסלון וצחקנו(ואלה אנשים שאני בכלל לא מכירה).

אבל למה למה למה כ"כ חשוב לי מה אחרים חושבים עליי?למה אני צריכה לצאת מושלמת בכל דבר?? באיך שאני נראית,באיך שאני מדברת,באיך שאני חושבת..אוףףף בא לי להפסיק להיות מודעת לעצמי כל הזמן..
כ"כ מתסכלים החיים בצל המודעות העצמית הזאת שלא עוזבת וזה נוגע בכל היבט בחיים..כשאני הולכת לסופר,כשאני יוצאת למסיבה,כשאני נמצאת בארוחת ערב אצל חבר שלי ואפילו עם הכלבים בחוץ..תמיד פוחדת שמישהו יזרוק איזו הערה..אוף נמאס לי

 

[אלעד196]

תראי

את קוראת החיים בצורה שגויה
החיים האלה הם פאקינג בדיחה הזויה שצריך להשתתף בה
את לא צריכה לחיות את החיים ע"פ "מה ההוא יגיד לי אם אני יעשה ככה"
גם לך מותר להביע דעה על אנשים
את אומרת לעצמך "ואם אני לא יבוא להם בזווית של העין"
זה צריך להיות ההפך את לא צריכה לפחד מאף אחד
הם רק אנשים
הם לא יותר טובים ממך ולא יותר נחותים ממך
יש משפט נחמד שאומר "dont think,do"
במקום לחשוב "מה הם יגידו עליי" פשוט תעשי
בין אם זה לקרוא בהגדה
או ללכת לסופר

מקווה שעזרתי ובהצלחה בהמשך הדרך
אלעד

 

[yardeni22]

את חייבת לאזור אומץ

ולזרוק את עצמך למים
לתת לעצמך צ'אנס "לפשל"
למרות שאני בטוחה שגם תקראי מילה אחת לא נכונה אף אחד לא ישים לב אפילו
פשוט להגיד לעצמך שאת נכנסת לחרדה ולא מעניין אותך
אני גם מאוד חששתי מהתור שלי לקרא את ההגדה במיוחד שהיו אנשים חדשים וברגע שהעורך אמר שנעשה סבב, בחיי שהלב שלי התחיל לפעום חזק
אבל זרמתי עם זה ואפילו לא התרגשתי בכלל כשקראתי


את חייבת לשים את החרדות שלך במקום. את תראי שזה לא נורא כמו שחשבת ואפילו תרגישי טוב אחרי זה
ואגב כל הכבוד שהצלחת לצחוק איתם אחרי זה זה גם קידום בפני עצמו לא?


ואני באמת באמת מזדהה עם 2 השורות האחרונות.

 

[Lichy87]

אז אולי תשאפי לקבל הערות

אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל אם את כל כך פוחדת לקבל הערה, למה שלא תהיי מוכנה אליה מראש?
תצאי מנקודת הנחה שהולכים להעיר לך. ואז תעשי דברים שאת חוששת מהם מתוך מוכנות שמישהו עלול להעיר. יכולים לקרות שני דברים, או שלא יעירו לך בכלל וזה יחזק אותך. או שכן יעירו לך וזה גם יחזק אותך כי תגלי שנשארת בחיים אחר כך והתמודדת עם ה"גרוע מכל."

אז אולי תנסי לאמץ את הגישה הזו ברגע שאת עושה משהו והחשש הזה מגיע. במקום להימנע תגידי לעצמך שאת עושה את זה ומסתכנת באפשרות שמישהו יחשוב עליך משהו רע או חס וחלילה יגיד לך משהו.
תנסי את זה פעם אחת. ככה יוצא שבכל פעם שאת לא נמנעת את בעצם מנצחת, כי שרדת אפשרות להערה, או ששרדת הערה במקרה הגרוע. ותתני לעצמך V קטן.

 

[Lichy87]

מוסיפה עוד משהו

יש משפט מעולה שמסכם את הכל: "זה בסדר להיות לא בסדר".
תגידי את זה לעצמך מדי פעם, תני לעצמך את האישור לא להיות מושלמת.
יש איזה מאמנת אישית שמנפיקה אישורים להיות לא בסדר.

 

[JANK10]

משפט בעייתי

נשמע כמו כשל לוגי. "אני צריך להיות בסדר, אבל אני לא בסדר, ולכן אני מחליט שזה בסדר להיות לא בסדר".
אני חושב שהצורך להיות בסדר הוא ביולוגי ולא קוגניטיבי, ולכן האישור הזה הוא גם חסר משמעות.

החלק הקוגניטיבי יכול להחליט מה עושה אותי בסדר ומה עושה אותי לא בסדר ולכן ה"אישור" חייב להיות ממוקד ולא כללי, כמו למשל המשפט הראשון שלך "זה בסדר גם לקבל הערות". או "זה בסדר שאהיה גם שקטה" ועוד.

 

[Lichy87]

זה אישור מאוד אישי

זה משפט שאפשר להשתמש בו בכל רגע שמרגישים מעט לחץ או חוסר אונים לגבי דבר מסוים. לדוגמה לפני חשיפה. אנחנו רוצים מן הסתם שהיא תעבור בצורה מושלמת, אבל זה בלתי אפשרי. גם אם החשיפה תעבור מצוין, עדיין נמצא פגמים קטנים בדברים שאמרנו ועשינו.
המשפט הזה מוריד מהלחץ, מוריד מהצורך לשאוף לשלמות. אם אתה אומר לעצמך "זה בסדר להיות לא בסדר" אתה מרשה לעצמך להיות לא מושלם ברגע נתון. ולכן כמובן שהאישור יהיה ממוקד עבור האדם שאומר אותו.