*שוב, אין כותרת*
טוב, עכשיו אין לי ממש נושא לכתיבה.. אני אתחיל ונראה מה יצא.. עמית היה בן 16, פחות או יותר, כשזה קרה. הוא היה מאוד מבולבל ממה שהוא עושה בחיים שלו. עמית הלך לבדו ברחוב, בדרך לאסף. הם היו אמורים ללכת יחד לקנות איזו לאפה במסעדה ששליד הבית של אסף. עמית היה די עייף, זה היה יום חם באמצע אוגוסט. הוא לא ממש אהב את אסף, הוא די שנא אותו למען האמת. עמית חש את עצמו מתנשא מעליו, אבל תמיד מצא צדק בהתנשאות שלו כלפיו. אסף היה ילד לא יפה במיוחד, לא חכם במיוחד, לא כלום במיוחד, הוא היה ממוצע במיוחד. לעמית היו המון חברות, כל כמה ימים הוא החליף חברה, ורץ לספר לאסף איך הוא ניצל אותן, והן היו כאלו טיפשות. אסף אף פעם לא הבין מה הן מוצאות בעמית. זאת אומרת, הוא היה ילד יפה, וגבוה, אבל הן כל כך טיפשות שהוא יחליף אותן כמו גרביים?.. עמית בדיוק נפרד ממיכל, אחרי שהיה איתה שבוע. הוא ידע בדיוק למה הוא זרק אותה, 'היא טיפשה, והיא מתחילה עם הרומנטיקה.. ואוי, היא מתחילה לנשק ממש גרוע'. זה היה יום שונה. היתה אוירה להוטה באויר. זרמים כאלה שהלכו וחזרו כאילו משהו הולך לקרות עוד רגע. עמית כבר הגיע לבית של אסף. שתי שריקות ותוך חצי דקה אסף היה למטה. "מה ככה?", עמית זרק. "אתה יודע.. חיים", אסף אמר. פיתאום אסף חש צמרמרות, מין חשק מטורף להטיף לעמית. הוא שאל אותו, "תגיד, למה זרקת את מיכל?". "נו.. כאילו שאתה לא יודע.. כולם יודעים שהיא סתם פאקצה". "מאיפה לך שהיא פאקצה?". "תגיד, מה זאת החקירה הזאת עכשיו אתה דפוק?.. בואנה, נראה לי אתה דלוק עליה". עמית שתק. את האמת, הוא לא אהב את מיכל, היא באמת היתה טיפשה. הם הגיעו למסעדה. שניהם הזמינו לאפה וישבו עד שזה יהיה מוכן. פיתאום אסף ראה את מיכל יוצאת מהשירותים במסעדה. "אל תסתכל אחורה", זרק לעמית. אבל מיכל שמה לב אליהם, היא נראיתה רע. מיכל התקרבה לשולחן של הבנים, ופשוט עמדה ובכתה. אסף קם ולקח אותה הצידה. הם דיברו. מיכל נרגעה. מיכל היתה מאושרת לדבר עם אסף. אסף שמח לעזור לה, הוא הרגיש רע בגלל שהוא חבר של עמית. "טוב, אני ממש חייב ללכת, תרגישי טוב", אסף לחש למיכל. "ביי מותק, תודה", מיכל אמרה. אסף חזר לשולחן, ומייד עמית אמר לו: "מה, אתה דפוק? מה אתה הולך אליה בכלל? אתה חבר שלי או שלה? ידעתי שאתה אוהב אותה יא חתיכת אפס ככה בנות יכולות לשחק בך?" לאסף לא היה חשק לריב עם עמית. הוא לא ענה לו. עמית רק התרגז מזה עוד יותר ועזב את השולחן. אסף נשאר לאכול את הלאפה שלו ועזב את המסעדה. הוא היה בטוח שהוא לא אוהב את מיכל, אבל בטוח שהוא לא רוצה לדבר יותר עמית אחרי דבר כזה. אסף סיים לאכול ופגש בחוץ את מיכל. הוא ישב לידה. "את מרגישה יותר טוב?" "כן, בזכותך. תשמע, אני חושבת שאתה ממש מתוק.. אבל מצטערת, אני לא רוצה לאכזב אותך אבל אין לי כלפייך כלום. זה לא אתה, זה אני".
(הייתי חייב) אסף היה די המום מהתגובה של מיכל. הוא לא יודע אם לצחוק לה בפרצוף. הוא קם, נתן לה נשיקה במצח, ואמר לה: "אוף..", והלך.
טוב, עכשיו אין לי ממש נושא לכתיבה.. אני אתחיל ונראה מה יצא.. עמית היה בן 16, פחות או יותר, כשזה קרה. הוא היה מאוד מבולבל ממה שהוא עושה בחיים שלו. עמית הלך לבדו ברחוב, בדרך לאסף. הם היו אמורים ללכת יחד לקנות איזו לאפה במסעדה ששליד הבית של אסף. עמית היה די עייף, זה היה יום חם באמצע אוגוסט. הוא לא ממש אהב את אסף, הוא די שנא אותו למען האמת. עמית חש את עצמו מתנשא מעליו, אבל תמיד מצא צדק בהתנשאות שלו כלפיו. אסף היה ילד לא יפה במיוחד, לא חכם במיוחד, לא כלום במיוחד, הוא היה ממוצע במיוחד. לעמית היו המון חברות, כל כמה ימים הוא החליף חברה, ורץ לספר לאסף איך הוא ניצל אותן, והן היו כאלו טיפשות. אסף אף פעם לא הבין מה הן מוצאות בעמית. זאת אומרת, הוא היה ילד יפה, וגבוה, אבל הן כל כך טיפשות שהוא יחליף אותן כמו גרביים?.. עמית בדיוק נפרד ממיכל, אחרי שהיה איתה שבוע. הוא ידע בדיוק למה הוא זרק אותה, 'היא טיפשה, והיא מתחילה עם הרומנטיקה.. ואוי, היא מתחילה לנשק ממש גרוע'. זה היה יום שונה. היתה אוירה להוטה באויר. זרמים כאלה שהלכו וחזרו כאילו משהו הולך לקרות עוד רגע. עמית כבר הגיע לבית של אסף. שתי שריקות ותוך חצי דקה אסף היה למטה. "מה ככה?", עמית זרק. "אתה יודע.. חיים", אסף אמר. פיתאום אסף חש צמרמרות, מין חשק מטורף להטיף לעמית. הוא שאל אותו, "תגיד, למה זרקת את מיכל?". "נו.. כאילו שאתה לא יודע.. כולם יודעים שהיא סתם פאקצה". "מאיפה לך שהיא פאקצה?". "תגיד, מה זאת החקירה הזאת עכשיו אתה דפוק?.. בואנה, נראה לי אתה דלוק עליה". עמית שתק. את האמת, הוא לא אהב את מיכל, היא באמת היתה טיפשה. הם הגיעו למסעדה. שניהם הזמינו לאפה וישבו עד שזה יהיה מוכן. פיתאום אסף ראה את מיכל יוצאת מהשירותים במסעדה. "אל תסתכל אחורה", זרק לעמית. אבל מיכל שמה לב אליהם, היא נראיתה רע. מיכל התקרבה לשולחן של הבנים, ופשוט עמדה ובכתה. אסף קם ולקח אותה הצידה. הם דיברו. מיכל נרגעה. מיכל היתה מאושרת לדבר עם אסף. אסף שמח לעזור לה, הוא הרגיש רע בגלל שהוא חבר של עמית. "טוב, אני ממש חייב ללכת, תרגישי טוב", אסף לחש למיכל. "ביי מותק, תודה", מיכל אמרה. אסף חזר לשולחן, ומייד עמית אמר לו: "מה, אתה דפוק? מה אתה הולך אליה בכלל? אתה חבר שלי או שלה? ידעתי שאתה אוהב אותה יא חתיכת אפס ככה בנות יכולות לשחק בך?" לאסף לא היה חשק לריב עם עמית. הוא לא ענה לו. עמית רק התרגז מזה עוד יותר ועזב את השולחן. אסף נשאר לאכול את הלאפה שלו ועזב את המסעדה. הוא היה בטוח שהוא לא אוהב את מיכל, אבל בטוח שהוא לא רוצה לדבר יותר עמית אחרי דבר כזה. אסף סיים לאכול ופגש בחוץ את מיכל. הוא ישב לידה. "את מרגישה יותר טוב?" "כן, בזכותך. תשמע, אני חושבת שאתה ממש מתוק.. אבל מצטערת, אני לא רוצה לאכזב אותך אבל אין לי כלפייך כלום. זה לא אתה, זה אני".
