שובר שתיקה

חובבן

New member
לא רק בני 6, לא רק בקרבות

לא נדיר שספורטאים מבוגרים ומנוסים בוכים אחרי הפסד (וגם אחרי ניצחון). התחרות מעוררת רגשות עזים (לדעתי בספורט קבוצתי זה בולט יותר).
 
להתמודד עם הפסדים

בתחרויות לא תמיד מנצחים? לא נכון – בתחרויות כולם מפסידים – כולם חוץ מאחד. לא משנה איך תסביר את זה, ילד בן 6 ירצה לנצח – ורוב הסיכויים שהוא לא יצליח. בסופו של יום תחרויות, יש הרבה יותר דמעות של כאב, תסכול והשפלה מאשר חגיגות ניצחון. איך תסביר לחניכים שלך שאתה שולח אותם לזירה כדי שילמדו להתמודד עם כישלון? שאתה שולח אותם אל הפסד ידוע מראש?
 

בודוקאן

New member
תחרויות בגיל 6

מאוד לא מקובלות גם עלי, ובביה"ס שלנו אנחנו לא שולחים ילדים לתחרויות. ישנן תחרויות כאלו למכביר (בג'ודו), זה נהיה ממש תעשיה. אנחנו גם אומרים במפורש להורים שאנחנו מתנגדים לכך, ושאצלנו הילדים לא יישלחו לתחרויות הללו. מי שמאוד מעונין, שילך לבד או שיחפש בי"ס אחר (אם הוא גם רוצה שיכינו אותו לקראת). לגבי ההשפעה לטווח ארוך, אפשר להתווכח. אני מכירה כמה וכמה דוגמאות שלא הייתי רוצה להידמות אליהן וגם לא הילדים שלי. אבל, תמיד אפשר לטעון שזה היה ככה מלכתחילה או שזה היה כך בכל מקרה. קשה לעשות ניסוי מבוקר.
 

בעזמר

New member
שחיקת הילדים ונטישת הג'ודו

מעבר לסיבות שציינת קיים עקב ריבוי התחרויות והאימונים תהליך שחיקה ונטישת הג'ודו הן אצל הילדים והן אצל ההורים. ראיתי מקרים שילדים בני 10 11 מתאמנים 4,5 פעמים בשבוע על מנת להצליח בתחרויות, וזאת מלבד העובדה שילד כזה מתחרה לפחות 10 תחרויות בשנה. אינני יודע אם נעשה מחקר מה קורה עם ילדים אלו כשהם מגיעים לגיל18 , האם הם עדיין מתחרים, ואם כן האם הם עדיין בפסגה ???. ריבוי התחרויות בחלק מהמועדונים הינה תעשייה כפי שציינת שמכניסה כסף רב לראשי האגודה. חבל מאוד שברב מועדוני הג'ודו (זה אגב קיים ברוב ענפי הספורט ) בארץ אין מתודה מסודרת באימון ילדים ונוער על מנת להביאם להצלחות בבוגרים או לפחות לאי נטישת הג'ודו בגיל מוקדם.
 
דוד אתה../images/Emo3.gif טועה!!!!

אומנם יש רק מנצח אחד.... אבל... אצלנו ילד בן 6 מבין את ההסבר... מבלי להעליב.. אני מקווה שגם אתה תבין.... אומרים לכם ככה.... אומנם אתה עולה לקרב לנצח.... אבל זה לא בושה להפסיד אם באת לנצח... מסבירים להם עוד דבר... שהקרב שהם עושים זה לא רק בגלל נצחון או הפסד.. אלה בשביל שהם יתמודדו עם עצמם, מה גם הקרב לא משנה תוצואותיו ירים להם את הרמה פי שניים מילד שלא עשה קרב... חלקם זה קרב ראשון.. ויש ילדים בני 7 שזה כבר קרב שני שלהם... למרות שהם הפסידו הם עולים שובב... ויעלו שוב גם שנה הבאה.... כי בלחימה משולבת ככה זה עובד... --- וזה עובד! יניב
 

Hwoarang

New member
אוי דוד, כמה שאתה טועה...

אני הייתי גם בן 6 לפני כמה שנים, במקרה באותו זמן למדתי ג'ודו וממש בצירוף מקרים אני ועוד כמה חברים שלי השתתפנו בכמה תחרויות... ושתדע לך, כולנו הרגשנו שיצאנו מנצחים גם אם לא תמיד ניצחנו, ואני לא זוכר אחד שבכה או לקח קשה איזהשהו הפסד, מכיוון שהמורה שלי דאז נתן לנו את הידיעה שאנחנו באים קודם כל ללמוד, ורק אחר כך להתחרות. ותאמין לי שחגגנו בכל מקרה.
 

WaveGal

New member
רובנו היינו בני שש פעם...

אני למשל עזבתי חוג ג'ודו בגיל עשר בערך אחרי שנה וחצי כי התחלף המאמן (רפי אחד. קיבוצניק מנירים או ניר-עוז שזכור לי מאוד לטובה (אחרי די הרבה שנים)) ואת המאמן החדש עניינו רק התחרויות. כשלא התחרנו, התכוננו לתחרות. אני שנאתי כל רגע בתחרות אליה הלכתי, והלכתי לבלי שוב. השאר- היסטוריה. למזלי, אף אחד לא התאכזב מרה מחוסר התחרותיות שלי. אני בטוח שתחרות היא ארוע מעצב אופי, אבל איזה אופי מתקבל אחרי העיצוב?
 

Hwoarang

New member
תלוי בתדירות של התחרויות

אם יש לך תחרות כל שבועיים בערך ותפסיד ברוב הפעמים אולי המוטיבציה שלך תרד, אבל אצלי התדירות היתה יותר נמוכה ובגלל ההכנה המוקדמת שעברתי, לא הזיז לי בפעמים שהפסדתי... כמובן שיש גם את אלה שמחכים לתחרות מלא זמן ובסוף מתאכזבים מאוד, אבל עוד פעם, איך שהמורה מכין אותך - ככה תרגיש בסוף (לרוב).
 

בעזמר

New member
רפי תנאי

שלום שם המאמן שלך בעבר הרחוק הוא רפי תנאי. כיום הוא גר בגבעתיים ומאמן ילדים בגבעת שמואל וברמת אביב ומתאמן בקבוצת ג'ודו למבוגרים ברמת אביב.
 
טועה?

בפורום אמנויות לחימה ב-IOL ז"ל היה פעם שרשור על תחרות ג'ודו לילדים. הורים תיארו מצבים מזעזעים, בהם מאמנים צעקו על ילדים שנכשלו, הורים צעקו על מאמנים, הורים ומאמנים כאחד צעקו על השופטים...
חשבתי אז שזה היה אירוע יוצא-דופן, אבל בהמשך השרשור התברר שהוא לא היה ממש חריג. אני לא אומר שאי-אפשר לעשות תחרויות אחרת, או שאי-אפשר להכין תלמידים "נכון" לתחרויות - אני כן אומר שבישראל 2003 זה קשה מאוד, ומה שיותר חשוב - זה נדיר. אשריכם שמצאתם מורים שיודעים לעשות את זה, אני עדין חושב שזה לא חיוני להתקדמות, ויש מי שמסכימים אתי.
 
אתה עדיין טועה ובגדול../images/Emo150.gif

אני לא יודע איך זה הולך בגודו.... אבל אצלנו.... הילד שמפסיד מיד מופנה למאמן שלו, לשיחה, ואפילו המבוגרים שמפסידים מופנים למאמן לשיחה... כי ככה זה לא נעים להפסיד.... אבל מכאן ועד לומר דברים כמו נזק נפשי לילד, ..... בכל מקרה אצלנו זה לא ככה.... יניב
 

mickeym

New member
החיים מלאי אכזבות

בדיוק כמו שהם מלאי הצלחות ושמחה. "אנחנו נגד תחרותיות", "אתם כולכם מנצחים" וכו' הוא בסה"כ אוסף קלישאות חבוטות ופלצניות. אין שום דבר רע ביצר ניצחון, וגם בתחושת הפסד. את הכל צריך לקבל בהבנה כחלק מתחושת הלימוד. לטעמי, כמובן
 
שוב פעם. אני חוזר על עצמי. שוב.

יש סיבה מיוחדת שכבר בגיל 6 צריך ללמוד את עובדות החיים? לא יהיו מספיק הזדמנויות אח"כ? אם כבר חישול, אולי כדאי לפחות פעמיים בשנה לשבור להם עצם בכוונה, כדי שיתרגלו? אולי כדאי לבקש מהורים שבאים לאסוף אותם שבכוונה לא יגיעו, כדי שיתרגלו לאכזבה, ולחרדת נטישה? אולי כדאי... אם בגיל 6 זה טוב, מוקדם יותר זה לא יותר טוב? אם להקצין, יש סיבה שלא תמנע אוכל מתינוק בן שנה, כדי ללמד אותו שלפעמים רעבים בחיים? איפה הגבול שלך?
 

mickeym

New member
לא תמיד צריך לענות על שאלה בשאלה.

אמנם דמגוגיה היא תכונה נדרשת ומבוקשת בימינו, אבל אני אשמח אם נשאיר אותה בצד בדיון זה. החישולים הפיזיים שאתה מציע הם כמובן אבסורדיים ומיותרים (ואני בהחלט מקווה שאין אף הורה שמנסה אותם על ילדיו). לעינינו, מהסתכלות על גן ילדים או על מבנה חברתי היררכי בכיתה- תבין שיל מתמודד עם אמיתות הרבה יותר חזקות מהצלחה וכישלון. 1) לא כולם שווים: הילדה הכי יפה היא גם בדר"כ המקובלת ביותר. הבן החזק ביותר הוא בדר"כ ה"שולט". 2) אבא לא סופרמן- תנחומי למי שגילה את זה מקריאת הודעתי..
וכו' וכו'. אני אישית, לא תומך בתחרויות כמדד להתקדמות. ילד שעושה 10-12 תחרויות בשנה יחיה מתחרות לתחרות ולא יפנים את הלמידה (גם המורה לא). תחרות אחת או שניים בשנה, היא אירוע ספורטיבי, כיפי ומלמד. אני אישית לא השתתפתי מעולם בתחרויות (למעט אחת, כשהייתי בג'ודו כילד), ולא מעודד תחרותיות מעל אנושיות. פשוט יתר פוליטקלי קורקט עושה לי חשק רב להקיא.
מיקי
 
מי עונה על שאלה בשאלה?

יש הבדל מסוים בין תפיסת מקום טבעית בהיררכיה החברתית בה הילד חי, לבין תחרות ספורט. כשילדים מתחילים לרוץ במגרש לבד, כדי לראות מי הכי מהיר, אין עם זה בעיה. כשמאמן אומר לילד שהוא צריך להתחרות במסגרת פורמלית. זה מתחיל להיות בעייתי. אין פסול בתחרות, להפך - ללא תחרות רובנו לא היינו כאן היום (מילולית - ללא תחרות או משהו מספיק דומה שלא נראה הבדל בעיין בלתי מזוינת, כ70% מהאוכלוסיה האנושית הנכחית לא הייתה קיימת). תחרות מקדמת חברה מסוימת, או אידיאל מסוים, םעמים רבות על חשבון הפרט המתחרה. זה בסדר כאשר הפרט בוגר ומודע להשלכות. זה בסדר כאשר הפרט בוחר בכך גם אם אינו מודע להשלכות. זה פחות בסדר כאשר הפרט עושה זאת בגלל לחץ של "מבוגרים" שאמורים לדעת טוב ממנו מה טוב בשבילו. בנוגע לבעיות העיכול שלך, הרשה לי להמליץ על ארוחה עירומה ויצירות אחרות של בורוז ידידנו. בכלל הרשה לי להמליץ לך להמליץ עליהן לכל מי שנגוע לדעתך ביתר PC. עונש ראוי שתואם את הפשע, לדעתי. בנוגע לדמגוגיה - כזה אני. אין אנוכי בוש בדבר, ואינה מכסה טפח אלא מגלה טפחיים. הדמגוגיה אבן יסוד היא בחברה המושתת על ערכים נעלים ונאורים, ערכי חברה ושיתוף, ערכי תחרות בריאה והרצון, הזכות להרוויח כל כמה שאנו מסוגלים לכך. הלאה הטפילים המסואבים אוכלי החינם החיים על שולחננו, נזונים מפרי עמלנו, וכל קיומנו ועבודתנו לנוחותם ורווחתם המה בלבד. אנו חייבים לדגול משום כך במדינת רווחה נאורה, אשר בה כל איש ייתרום רק כמה שמסוגל, ואחריות החברה תהה זו שלא יהיה רעב אחד במחיצתנו. אבוי לה לחברה אשר לוקחת את כל פרי עמלו של אדם ומחלקת כאוות נפשה לכל או שלא השכילו לעמול למען מחייתם הם. אנו חייבים, למען עצמנו ולמען ילדינו, למען עתידם ולמען עתיד המדינה הגדולה הזו, שהיא תפארת קיומנו ואור לגויים - אנו חייבים לשים את החינוך בראש מעיינינו. לא עוד נזרוק כסף יקר על פרופסורים ושאר אליטות אינטלקטואליות המעוניינים רק להגביר את הפירוד בעם - לא עוד! מעתה כל ילד חייב, חייב לקבל את החינוך הטוב ביותר שבנמצא - חינוך לערכים כמו מדינה, דת ולאום. חינוך למדעים המדוייקים, למדעי הטבע והחברה. חינוך למצויינות שלא יפלה אפילו תלמיד אחת, ויהה תלמיד זה מוגבל ככל שיהה. כי הדמגוגיה בנפשנו היא, ולא ניתן יד לכורת המשחית השם שמו בישראל מיקימ.
 

mickeym

New member
../images/Emo6.gif ../images/Emo45.gif

למען האמת, אני מסכים עם כל מה שכתבת.
 
למעלה