חוש בן שלולית
New member
שבת שלום!
שלום לכולם.. הייתי רוצה לשמוע דעות בנושא: אני בת 20 ויש לי חבר בן 22, אנחנו יחד שנתיים. יותר נכון היינו, ממש טרי (כמה ימים) מתחילת הקשר שלנו היו לנו בערך מיליון ואחת הצעות פרידה (מצידי) ותמיד בזכותו ובזכות הוותרנות שלו והניסיון לפייס כל פעם השלמנו. הבעיות שלי איתו: הוא תמיד כזה עצלן! הוא אף פעם לא מתאמץ, גדל עם כפית של זהב, כל הזמן ההורים נמצאים ברקע ותומכים ולא נותנים לו עצמאות , ילד של אמא ואבא (אבא משלם את הלימודים, עובד אצל אבא שלו וכו'...) אני מריגשה כאילו אכפת לו רק מהכסף! הוא כ"כ חומרי הוא אף פעם לא מדבר איתי ליד המשפחה שלו, אם אני מתקשרת והוא ליד המשפחה שלו אז הוא לא עונה, ורק שהוא לבד בחדרי חדרים אז הוא מתקשר וכו'.. אנחנו בקושי מתראים.. רק מדברים בטלפון. פעם בשבוע או בשבועיים ( לא גרים רחוק בכלל) אנחנו מזלזלים אחד כלפי השני, בדיבור ביחס... אבל עם כל זה הוא כל הזמן אומר לי שהוא "אוהב" אותי ומת עליי וכו.... כל הזמן הבטחות באוויר שנשתנה --->> במציאות= שום דבר לא קורה באמת! "מילים כמו חול" מצידו אף פעם לא הייתה הבנה שמשהו לא בסדר באמת! אחרי שמשלימים הכל בסדר! ואנחנו זוג השנה!!!! כל הזמן הזה כל פעם שרציתי להיפרד הוא אמר לי אנחנו בחיים לא ניפרד בחיים את לא תחיי בלעדי, אני ואת לנצח וכו'... והאמת שזה מאוד שירת לי את האינטרנס כאילו מצד אחד אני אוהבת אותו באמת!@#$^%&* אבל מצד שני רציתי רק לאיים עליו שיקח בחשבון שאני לא מובן מאליו! כמובן שאני לא איזה שיא התמימות, יש לי פתיל לא ארוך במיוחד! אני מתעצבנת עליו דיי בקלות, על העצלנות שלו, חוסר מאמץ, אין לו רישיון אין לו טיפה של עצמאות, כל דבר רגיל שעושים בשבילו!!!!!!!!!! כל הזמן מוקף במשפחה שלו!! אבא שלו אמא שלו סבתא סבא. אני רוצה מישהו להיות איתו נון סטופ, לטייל להנות לצאת, למסיבות הוא לא אוהב לצאת איתו ואף פעם לא יצא.. רק עם חברים! הסיבה הגדולה לפיצוץ בנינו הייתה כי הוא ראה אותי במסיבה! באמת שאני מנסה לשחרר ממנו כל היום מחזיקה את עצמי לא להתקשר ולהצטער (על לא כלום!) האמת שכל הזמן בקשר הרגשתי כאילו הוא בוחן את הגבולות שלי, מנסה לעצבן ועוד ועוד ועודדדד... עד שהייתי מתפרצץ עליו ומגיעה לרמות של התפרצויות שלא היו מביישות שום פסיכופט מאברבאנל. בחיי שאני לא יודעת למה ואיך אני עוד מתגעגעת אליו, אבל אני ממש מתגעגעת ורוצה לדבר איתו.. ואני מפחדת שאם אני אתקשר אז אני אתחרט אחרי זה.. אני אוהבת אותו ויודעת בוודאות שהוא גם אוהב אותי, אבל אנחנו לא מסדרים בשיט! כאילו אני צריכה לעשות מאמצים שחבל על הזמן כדי להיות רגועה איתו ושלא נריב או משהו כזה!!!!! מה לעשות?! לנסות בכל הכוח להתגבר על הרגש ולהמשיך הלאה? או לנסות בפעם המי יודע כמה מחדש .. כי אין דבר כזה זוגיות בלי שמשקיעים בשבילה את הנשמה! וקוצרים את הפירות הכי טובים שיש. מה דעתכם?? תודה מראש. שנה טובה וגמר חתימה טובה ב"ה לכולנו!
שלום לכולם.. הייתי רוצה לשמוע דעות בנושא: אני בת 20 ויש לי חבר בן 22, אנחנו יחד שנתיים. יותר נכון היינו, ממש טרי (כמה ימים) מתחילת הקשר שלנו היו לנו בערך מיליון ואחת הצעות פרידה (מצידי) ותמיד בזכותו ובזכות הוותרנות שלו והניסיון לפייס כל פעם השלמנו. הבעיות שלי איתו: הוא תמיד כזה עצלן! הוא אף פעם לא מתאמץ, גדל עם כפית של זהב, כל הזמן ההורים נמצאים ברקע ותומכים ולא נותנים לו עצמאות , ילד של אמא ואבא (אבא משלם את הלימודים, עובד אצל אבא שלו וכו'...) אני מריגשה כאילו אכפת לו רק מהכסף! הוא כ"כ חומרי הוא אף פעם לא מדבר איתי ליד המשפחה שלו, אם אני מתקשרת והוא ליד המשפחה שלו אז הוא לא עונה, ורק שהוא לבד בחדרי חדרים אז הוא מתקשר וכו'.. אנחנו בקושי מתראים.. רק מדברים בטלפון. פעם בשבוע או בשבועיים ( לא גרים רחוק בכלל) אנחנו מזלזלים אחד כלפי השני, בדיבור ביחס... אבל עם כל זה הוא כל הזמן אומר לי שהוא "אוהב" אותי ומת עליי וכו.... כל הזמן הבטחות באוויר שנשתנה --->> במציאות= שום דבר לא קורה באמת! "מילים כמו חול" מצידו אף פעם לא הייתה הבנה שמשהו לא בסדר באמת! אחרי שמשלימים הכל בסדר! ואנחנו זוג השנה!!!! כל הזמן הזה כל פעם שרציתי להיפרד הוא אמר לי אנחנו בחיים לא ניפרד בחיים את לא תחיי בלעדי, אני ואת לנצח וכו'... והאמת שזה מאוד שירת לי את האינטרנס כאילו מצד אחד אני אוהבת אותו באמת!@#$^%&* אבל מצד שני רציתי רק לאיים עליו שיקח בחשבון שאני לא מובן מאליו! כמובן שאני לא איזה שיא התמימות, יש לי פתיל לא ארוך במיוחד! אני מתעצבנת עליו דיי בקלות, על העצלנות שלו, חוסר מאמץ, אין לו רישיון אין לו טיפה של עצמאות, כל דבר רגיל שעושים בשבילו!!!!!!!!!! כל הזמן מוקף במשפחה שלו!! אבא שלו אמא שלו סבתא סבא. אני רוצה מישהו להיות איתו נון סטופ, לטייל להנות לצאת, למסיבות הוא לא אוהב לצאת איתו ואף פעם לא יצא.. רק עם חברים! הסיבה הגדולה לפיצוץ בנינו הייתה כי הוא ראה אותי במסיבה! באמת שאני מנסה לשחרר ממנו כל היום מחזיקה את עצמי לא להתקשר ולהצטער (על לא כלום!) האמת שכל הזמן בקשר הרגשתי כאילו הוא בוחן את הגבולות שלי, מנסה לעצבן ועוד ועוד ועודדדד... עד שהייתי מתפרצץ עליו ומגיעה לרמות של התפרצויות שלא היו מביישות שום פסיכופט מאברבאנל. בחיי שאני לא יודעת למה ואיך אני עוד מתגעגעת אליו, אבל אני ממש מתגעגעת ורוצה לדבר איתו.. ואני מפחדת שאם אני אתקשר אז אני אתחרט אחרי זה.. אני אוהבת אותו ויודעת בוודאות שהוא גם אוהב אותי, אבל אנחנו לא מסדרים בשיט! כאילו אני צריכה לעשות מאמצים שחבל על הזמן כדי להיות רגועה איתו ושלא נריב או משהו כזה!!!!! מה לעשות?! לנסות בכל הכוח להתגבר על הרגש ולהמשיך הלאה? או לנסות בפעם המי יודע כמה מחדש .. כי אין דבר כזה זוגיות בלי שמשקיעים בשבילה את הנשמה! וקוצרים את הפירות הכי טובים שיש. מה דעתכם?? תודה מראש. שנה טובה וגמר חתימה טובה ב"ה לכולנו!
בכל מקרה, תמיד זה בחינוך כמו שאמרתי. ואפשר לחנך כמו שצריך עם כסף או בלי כסף.