שבת שלום

[אמא מתגייסת]

אני באמת שתלתי

את הפטנגו בעציץ על השביל לפני השער לבית. הפרי נפל על השביל, וכל העיקבות האדומים כיסו אצלי את הריצפה. פיטנגו צודקת שזה לא חכם. ככה זה אצל גננים לא מקצועיים.

 

[פולי44]

ירד, ירד

תאמיני לי שירד, לא חלמתי את זה...

 

[גליללאה1]

שבת בבוקר הכל נראה רחוץ ונקי אחרי הגשם

כל כך יפה בחוץ והראות מדהימה ,

עפרה מזכיר לי לפני שנה בדיוק הכסוף שלנו היה בהגנ"ש בתקופה זו ולא יצא לראש השנה לא רצה שנבוא ,הם קיבלו כמויות עצומות של אוכל מהצבא, ופינקו אותם מאוד ביישוב שבו היו. כיף לכם בטוחה כי תנעימו את הזמן לכסוף ולחבריו ותסניפו אותו קצת .

מגלית הנסיכה שלך מצטרפת לגברים שבחבורה איזה תותחית כל הכבוד!!!!!!!!!!!!!

אתמול בכניסת נוהל שבת התקשרתי לכסוף ותפשתי אותו בתורנות מטבח , נשמע מפסוט כמה מילים קצרות הבטחה לשיחה נוספת שעד כה לא הגיעה כנראה מעומס סירים לשטיפה... ראש השנה מתקרב לא נשאר עוד הרבה לספור לשמוע שהכסוף יוצא.

הולכת למטבח לאפיית מתוקים לקראת החג , מוזמנת לאחותי וזו תהייה תרומתי הצנועה לארוחה.

שבת מקסימה לכולכן.

 

[הרוזנת האחת]

ומי תקבל את פרס ה-אמא ה-פסיכית של הפורום ???

התלבטתי אם לספר, כי כל מי ששמע, אמר - תגידי - זה אמיתי? אז ככה, השבוע ג'וני השתתף באיזה תרח"ט, ושבמקרה אחד מהעבודה שלי גם השתתף בו כמילואימניק, כמובן ששלחתי אותו לחפש את חיימק'ה, וכל כמה שעות דיווח שיש המון חיילים וכולם דומים ( נו באמת?... אמרתי לו שג'וני שונה הוא עם בגדי חיילים ויש לו אולי גם נשק...) ביום רביעי לקחו את הפלוגה שלהם לבנות ולאבטח את כנס חטיבת הנח"ל שהתקיים בימית 2000, שזה במרחק 10 דקות (נו קצת יותר, אבל כשאני נוסעת לג'וני זה קצר יותר). ג'וני צילצל ואמר שביום חמישי כניראה יוצאים, כל הבוקר ביום חמישי הסתובבתי עם כאבי בטן, למה לא נסעתי ברביעי בערב עם כמה מגשי פיצות, אבל האשמתי את בעלי שהיה בחו"ל ולא עזר לי לחשוב... אח"צ ביום חמישי החלטתי לנסוע לימית 2000 כי אולי אראה אותו ואולי אקח אותו הביתה, אז הגעתי והיו המוני גרינים... וחיכיתי, וחיכיתי וראיתי מליוני חיילים מקסימים, אבל לא את חיימק'ה שלי... עד שהחשיך, ונסעתי הביתה, בלילה ג'וני צילצל ואמר שמכיוון שלנהג אסור לנהוג יותר והוא צריך להחזיר ציוד לבא"ח, ואסור לו להישאר לבד, אז הוא ועוד אחד התנדבו להישאר ולישור שם עד הבוקר, ב- 06:00 בבוקר צילצל שאבוא לאסוף אותו, בדלת התנשקתי עם בעלי שבדיוק חזר מהטיסה, ונסעתי לג'וני (10 דקות) כשניכנס, סיפרתי לו על מעללי/מעשי אתמול - תגובתו היתה - אמא- את ממש מגזימה !!, הייתי מתפדח, אמרתי לו שלא הייתי באה לעברו, אלא מקווה רק לראות אותו... הוא אמר לי שאני לא נורמאלית - הרי הייתי בבית בשבת? אמרתי לו שזה חזק ממני... אמר לי - תתגברי! כשאני חושבת על זה - אז זה ממש פסיכיות מצידי, מזכיר לי שהיינו ניפרדות מהילדים בגן ועומדות מחוץ לגן אולי הוא בוכה? וחוץ מזה - נסעתי אחרי זה לב"ש, והבן שכר דירה עם חבר. ואח"כ עוד היינו בבר מיצווה לבן של חברים, בקיצ'ר בערב, נפלתי שדודה

 

[פיטנגו4]

זכית בו , בכבוד ! ../images/Emo6.gif

 

[פולי44]

את ולא אחרת!

אבל במחשבה שניה אולי גם אני הייתי עושה את זה אם הוא היה כל כך קרוב אלי

 

[אמא מתגייסת]

אוי, רוזנת הסיפור שלך מדהים

זה סיפור שחייב להכנס לאוסף הסיפורים ההזויים של אמהות לחיילים. העובדה גם שאין הפי-אנד לסיפור, ושלא מצאת אותו בסוף - מה שמוסיף על הענין, ואת גם יודעת שהיית מפדחת אותו.... ובכל זאת נסעת. מדהים הזוי ומופרע כפי שכולנו כאן. קצת מוזר לי לומר "כולנו" כי אני אף פעם לא במקום שלך, והעצלות, הפרגמטיות והשפיות מכבות אצלי כל להבה אמהית שלפעמים מציצה. לפעמים אני מקנאה בכאלה כמוך.

 

[אדמוניתהחורש]

מתגייסת , את ממעיטה בערך עצמך ../images/Emo3.gif

זכור לי שנסעת ביום אחד לבקר את החובל באילת ובדרך חזרה הביתה קיבלתם החלטה ספונטאנית "לקפוץ" לבקר את הסגלגל שהיה בבסיס דרומי כלשהו , ובטוח שמרחק הסטייה הקטנטנה הזו היה הרבה יותר מ-10 הדקות שלקח לרוזנת לקפוץ לימית 2000 ... אז אם תרצי להיות מוגדרת כשפוייה - זה ייתקיים רק אם תקחי כדור כחול בבוקר , סגול בצהריים וורוד בערב , ע"פ מרשם של פולי , פנה או סמדר ...

 

[אמא מתגייסת]

כשהילדים בצרות

אני סופר אמא, ועם זוגי היקר - בכלל, אבל בימים כתיקנם... אנחנו ישנים טוב.

 

[הרוזנת האחת]

אף פעם אל תגידי אף פעם....

ואני מצטרפת לדברי שכנתי האדמונית מהחורש... אני לא פעם מסתכלת עליך ומקנאה בדינמיקה אצלכם בבית, בזה שלא הכל מובן מאליו, בזה שכסף הוא לא ברור שנותנים (ולא ממקום של מחסור) ונכון שאני תמיד יכולה לאמץ רעיונות, אבל זה לא תמיד ישים במשפחה שלי) והערכים שהצלחת להקנות לילדייך, כמו הויתור הברור על החדר כאשר מגיעה בת זוג, והאחווה המשפחתית, אני בטוחה שלא הכל דבש, אבל מהצצות רב-פעמיות שפתחת לנו למשפחתך, אני יכולה להגיד, שאת שממעיטה כל כך במעשייך ובערך הנתינה שלך למשפחתך, פשוט שוגה, או שאת פשוט לא רואה כלל את מה שאת כן עושה, לא סתם יצאו לך 3 ילדים שתרמו שנה מחייהם (גם עם ניתרמו בעצמם), ילדים שיודעים לתרום לאחרים, וערכיים מאוד, אז את משווה את ימית 2000 שזו ממש פסיכיות....

 

[אמא מתגייסת]

אפילו שנשבעתי שלא אספר

את מה שקרה אתמול והיום, המחמאות שלכן גורמות לי לתת עוד הצצה לא קלה למשפחתי היקרה. עברנו יום נורא. הדאגה לשוטר שנמצא באילת קטנה פי מונים על הדאגות שעברו עלי ועלינו כאן בחיים הרגילים: רקע: הסגלגל בתקופה של חודשיים כבר שלא עושה כלום רק תלך ותבוא. עומד בזה יחסית בגבורה, אבל התקופה הארוכה כבר נותנת אותותיה. המכיניסטית: בקטע של העצמה וכח. הארוע: שבת. הסגלגל קם עם פנס בעין. אין לו מושג ממה זה. פאדיחה. המכיניסטית שלפה את המייק-אפ שלה והכתם נעלם. המכיניסטית מחליטה להקדים את היציאה למכינה כדי לא להתקע ברכבות העמוסות של יום ראשון. הסגלגל מבקש שתשאיר לו את המייק-אפ, הוא יוצא הערב. המכיניסטית: "אתה תחסל לי אותו - לא רוצה" הוא: "יא מזדיינת, מה הקטע שלך????" היא: "אתה מדבר איתי ככה כאילו שאני חייבת לך משהוא" הוא: "תביאי לי את המייק אפ או שאני שובר לך את הגיטרה". המתבגרת נוסעת ואין מייק-אפ. הסגלגל עצבני. מאיים בטלפון. האבא לקח אותה לתחנת הרכבת. הסגלגל שם לי שעון עם סטופר - אם תוך 5 דקות היא לא אומרת לי איפה הגיטרה - אני שובר אותה. אני רק חושבת איך להעביר זמן עד שזוגי יחזור מתחנת הרכבת. אני אומרת שאחפש, שאולי אבקש משכנה... בעלי מגיע ואני ישר שמה אותו באמצא החזית. בעלי כועס. מסביר לסגלגל שכדי להגיע לגיטרה הוא יצטרך לעבור דרכו. בעלי מתקשר למכיניסטית ומבקש שתגיד לו היכן המייק אפ. היא מסרבת. הוא מתחנן. היא בשלה. בעלי תופס קריזה. טורק לה את הטלפון, אחרי שהוא מודיע לה שאין לה מה לחזור הביתה, ומסביר לה שאם הוא מבקש - היא צריכה לתת. עם סיום הטלפון בעלי מודיע שהחג בוטל - אין חג בבית. עוד טלפונים ו-SMSים עם המתבגרת, ואני באמצע, מנסה לשכנע אותה שתגיד היכן המייק-אפ. היא טוענת שאנחנו מוותרים לסגלגל ומפחדים ממנו (מה שדי נכון, אבל היא גיבורה גדולה.. להיות על הרכבת ולתת לנו לשמור על השמנת שלה). אני מכריחה אותה לדבר עם הסגלגל. היא דורשת שיתנצל. הוא מסרב. אני מסבירה לסגלגל שאי אפשר לסדר ענינים בכח הזרוע, כמה מרגיזה שהיא לא תהיה. בעלי רותח על המכייסטית שלא אמרה לו היכן הסתירה. אני משכנעת אותה לדבר איתו. היא מוסרת לו היכן זה. הוא מוסר לי ואני מסתירה. בינתיים, בגלל האלימות של הסגלגל, בעלי אומר לו שאין לו מה לחזור הביתה. הסגלגל מתקפל משבירת הגיטרה, וגם נעלנו את דלת חדרה. הוא אומנם בעט פעם או פעמיים בדלת, אבל נבהל מבעלי. השתתק, נעל עצמו בחדר ולא דיבר יותר. המכיניסטית סימסה שהיא שונאת אותנו ולא תגיע לחג. כתבתי לה שאבא מאוד כועס עליה, שהסגלגל לא השתמש במייק אפ, ושלא תיקח את תפקיד המחנכת בבית. בלילה לא נרדמתי. בעלי גם הסתובב מצד לצד. עדיין רתח. בבוקר קמנו בעצלתיים להליכה היומית. שאלתי את הסגלגל אם לספר אותו - ולא ענה. יצאנו. שתיקה. בעלי באמת בקטע של להתקשר לכל האורחים לחג ולהגיד שלא מקיימים אותו אצלנו. כשהוא כועס, הוא מתכנס בתוך עצמו והולך לאט. אני הולכת בזיגזג כדי לא ללכת לאט מדי וכדי להיות איתו. אחרי כ-3 ק"מ אני פתאום לא רואה אותו. אני מסיימת את ההליכה אין אף אחד בבית, לא בעל ולא סגלגל. אני מסדרת את הבית כשעה ומתחילה לדאוג. אני משאירה פתק בדלת שיתקשר אם חזר והולכת לחפש אותו. הרבה מחשבות עברו לי בראש. אני מסמסת למכיניסטית ומבקשת שתודיע אם הגיע ליעדה. אין תשובה. מצלצלת למנהל ומוודאה שהיא שם. לוקחת את האוטו ומחפשת ושואלת על בעלי. אחרי שעה הוא מתקשר שחזר. מדברים מעט. הוא מסביר שהיום הוא כבר לא מספיק חזק פיזית. בחור בן 22 מול בן 60. זה כל ההבדל. טענתי שהזרעים היו שם כבר שאני סיפרתי שפחדתי והוא לא טיפל בכך. חוסר האונים מטריף אותו. עדיין לא ממש דיברנו, מחכה שיפשיר. נכון, יש יחסים יפים בין הילדים, ואנחנו גם הורים אכפתיים, סמכותיים ומטפלים (עד למקרה הארחרון שמעמיד במבחן רציני את מידת הסמכותיות שלנו). אבל כשהכל תקין, אנחנו מנצלים את הזמן למנוחה ולא רצים אחריהם. כאילו ההורות גומרת אותנו. זוכרת כשהסגלגל נולד הייתי בסדנה לאמהות אחרי לידה ראשונה. כולן ספרו על התינוק המתוק והמדליק, ורק אני קיטרתי כמה זה קשה, ושאני מרגישה אמא רק כשהוא חולה.

 

[פיטנגו4]

יקירתי, אתם משפחה רגילה

תראי לי משפחה אחת שהילדים לא רבים ביניהם, תראי לי מתבגר אחד (כן, 20 זה עדין מתבגר) שלא חוטף קריזה ושוכח איפה הוא נמצא, מי אבא שלו ומי אימא שלו. תראי לי בחורה אחת בעולם שתרשה למישהו לקבל שליטה על האיפור שלה . (אני מה זה מזדהה איתה...) READ MY LIPS: כולם כבר שכחו. אין לך מה לדאוג. יפשיר בודאות. אגב, קני קונסילר/מייקאפ הכי זול בפארם הסמוך, שימי לו על השולחן בלי לאמר מילה, וסגרי ענין.

 

[פולי44]

וואו, מתגייסת, איזה סיפור

קראתי עד הסוף, ובאמת יש אוירת משבר, ואני רוצה לספר לך שגם אצלנו ביום שישי האחרון (בו חגגנו לי יומולדת) לא הכל היה על מי מנוחות. במשפחה יש דינמיקה ויש זמנים לחוצים יותר או פחות שמשפיעים על כולם. אני במצבים כאלה תמיד לוקחת על עצמי את תפקיד הדבק, זאת שמדביקה את כולם ביחד וגורמת לכך שיבינו שאין מה לעשות, משפחה לא בוחרים, וצריך לשמור עליה מאוחדת וחזקה כי היא הדבר החשוב ביותר בעולם. מה שכן, קללות לא מקובלות אצלנו, ומילים כמו שהסגלגל הוציא מהפה שלו לכיוון אחותו לא נשמעו אצלנו מעולם. אבל, בשיחה שערכתי לפני כמה זמן עם החייל בקשר למתבגר א הבנתי שהוא מיואש ממנו וקצת מוותר עליו, וזה בעיני גרוע יותר מקללה זו או אחרת. כמובן שפה אני נכנסת לתמונה שוב כדבק. בקיצור, מה שאני רוצה להגיד לך זה שאני מחבקת אותך ומקווה שתעברו מהר את המשבר הזה, שתחגגו כולכם ביחד את החג באוירה הרבה יותר טובה

 

[אמא של פיסטוק11]

wow איזה סיפור

מתגייסת

וגם

גדול!!! בעיני את גיבורה! אני מתארת לעצמי שהייתי מתפרקת לרסיסים. בהחלט בוקר קשה עבר על כולכם! אין דבר כזה "משפחה סטרילית" לכולם יש ימים כאלו וימים כאלה.... גם עם עובר משבר על הבן או על שניהם, גם אם כועסים ואפילו אם צודקים! תמיד שישמרו על השפה!!!! חוק ברזל! בחוץ יש מספיק גו'נגל .

 

[אמא של פיסטוק11]

ופיטנגו צודקת!

שווה באמת שיהיה בבית בצד קונסילר "מוצק" או מייק אפ "מוצק אפילו פשוט ביותר רק למצבי חרום. (הנוזליים לפנים של בנים / גברים לא יכסה כלום). שיהיה אצלך ומי שצריך ברגע של "משבר" תשלפי אותו.

 

[משתפרת]

טוב שסיפרת

אמא שלי ז"ל היתה מצטטת אימרה שהתוכן שלה הוא שכשחולקים שמחה- השמחה מוכפלת. כשחולקים עצב- העצב נחצה. מקווה שבכך שחלקת הצלחת להפחית מעט את הלחץ שעליך. שכשכולם רותחים אי אפשר לדבר עם אף אחד. מקווה שכשיעבור זמן מה תירגענה הרוחות. הכי דחוף זה להביא את הסגלגל להבין שבמשפחה שלכם אין בשום אופן להתבטא כפי שעשה. לא צריך להוריד אותו על ארבע שיבקש סליחה ויתחנן לרחמים, מספיק שיסכים לכך שלא היה צריך להתבטא כך. לגבי התנהגות אלימה- נראה לי שהעברתם את המסר. מה שכן, מאחר ובעלך לא מדבר הרבה, דובבי אותו, שיוציא, שהלחץ לא יגרום לו נזק פיזי. ומה שאני יכולה להוסיף על דברי חברותי הוא ברכה: תכלה שנה וקללותיה (תרתי משמע) תחל שנה וברכותיה

 

[אמא מתגייסת]

תודה בנות

בינתיים בעלי נרגע - וזה הכי חשוב. ובכל זאת נפל דבר במשפחתנו. אולי עוד שלב בהבנה שאנחנו כבר לא כל יכולים כפי שהיינו, ואולי מין פיק כזה שאמור לחדד את הנפיצות של הקשרים בבית, ומה מותר ומה אסור. הבאתי את אחיו של בעלי שהצליח להוציא אותו לאיזו אזכרה. ישנה אווירה ומקום והעולם כבר יראה שונה. זה אכן היה ארוע קשה ודרמטי. אתן מדברות על ניבול פה, אבל בעיני הכי חמור זו האלימות. לא יתכן שיהיה פחד בבית. גם פולי וגם פיסטוק - אתן אומרות לשמור על הפה, מה בדיוק אתן עושות כשהם לא שומרים על הכללים? המתבגרת - עדין בשלה שלא מגיעה לחג, ועם הסגלגל לא דיברתי. היא עקשנית ויהיה קשה להוריד אותה מהעץ. נותנת לה להתבשל (אע"פ שכבר סימסתי שאנחנו רוצים לראות אותה בבית בחג) כי יש בכל הארוע הזה גם משהוא מכונן שחבל לבזבז את המומנטום. סיפרתי הכל לשוטר שיושב לו משעומם על המשמרת ומצפה שהוא יקח על עצמו לרכך את הכעסים... תודה לכולכן על ההשתתפות. ריגשתן אותי.

 

[פולי44]

אם את מתכוונת לניבולי הפה

אף פעם לא נתקלתי בזה אצלנו כי מגיל קטן הם יודעים שאני לא סובלת את זה, איך הם מדברים בחוץ עם החברים שלהם אני לא יודעת, אבל בבית אין ניבולי פה, לא בדרגה של מה שאת תיארת. הכי חמור ששמעתי זה "זבל" שגם זה צורם מאוד, אולי חמור יותר? לא יודעת.

 

[אמא של פיסטוק11]

מתגייסת.......

את לא באמת רוצה לדעת...... זה מביך!!! לחלק מהקוראות זה יראה מטורף, לחלק מצחיק, לחלק לא נאה? אני לא יודעת אבל ניקח סיכון!????????????. לא לשפוט אותי בחומרה!!!! בגיל 3, או 4 לא באמת זוכרת, כשכל אחד מהם אמר את המילה- ניבול הראשון שלו, אז..... (יו לא נעים לספר).... עשיתי "טקס" קטן: הלכנו יד ביד לאמבטיה, ממש בטוב! עם חיוך, רגוע, כמו שמטיילים סתם האחו, כאני מסבירה לילד (יש לי רק שני בנים) שהולכים לשטוף את כל המילים הרעות מהפה. עלינו על שרפרף קטנטן שהיה להם להגיע לכיור , לשון בחוץ וקצת מים עם הרבה משחק והומור "סלקנו " את כל המילים הרעות! מפחיד? אבל עובד עד היום!!!! אני באמת באמת לא זוכרת מתי משהוא אצלנו דיבר כך. לא אחד עם השני,וחלילה לא איתנו. יש עוד משהו שהרגלתי מגיל 0 ועדיין עובד (אבל אני כבר לא מפעילה אותו כמעט אף פעם כבר הרבה זמן), זה- לספור עד 3. תמיד שאלו אותי, מה יקרה ב- 3?????????????? אני לא יודעת!? וגם זה בגלל שהיו פיצפונים אז היה יום אחד שהיינו אצל סבתא בביקור והשתוללו בלי סוף שהיה ממש לא נוח וקשה ולמרות בקשות חוזרות ונשנות לא עזר כלום. זה כבר הגיע לשלב שברור שעוד רגע משהו יבכה..... אז אמרתי: אם לא ככה וככה, אז אני זורקת איזה משחק שהיה חדש חדש (כבר לא זוכרת מהו אולי גאמבויי?אבל היה מאד יקר ) ספרתי עד 3 לא האמינו (כי ידעו שזה חדש ויקר) וזרקתי! ולא קנינו אחר. אבל קנינו שקט להמון המון שנים כי ב...2 כבר הכל מסתדר! משוגעת??????????????????????????? כן, יכול להיות..... אבל תפסו אותי ברצינות למרות שבאופי אני משתוללת איתם כמו ילדה. ישנם עוד כמה דברים ששמנו עליהם דגש חזק מאד! שלנו במשפחה שלנו היו מאד מאד חשובים. אני מיד הבנתי אותך כשאמרת שבימים טובים, שקטים את נחה מההורות. זה מעייף!!! ואין חכמות! התוצאות מדברות בעד עצמן. אז אין לי התמודדויות כאלו. אבל היה לנו ריב ענק שלא אשכח אותו אף פעם עם פיסטוק שאני כל כך מתחרטת עליו!!! כל כך מיותר וטיפשי!!!! בן זוגי ואני למדנו שיעור חשוב! בכיתה יב' היה ריב גדול . אנחנו רצינו עתודה (שקיבל) במנילה והוא רצה קרבי. לא חשבנו שזה מתאים לו ! (מאיפה החוצפה ככה לבטל את רצונותיו, חלומותיו )? בהחלט הייתה מלחמת כוח! הוא היה נעול!!! לא ראה בעיניים!!! נתן פייט ומרד בכל הכוח!!! תוך כדי ריב גדול (ריב אצלנו= שיחה מאד אסרטיבית בקול רם= חנונים). יצא מהבית, לא ידענו לאן, לא ידענו מתי, לא ענה לטל' היה קשה!!! כמה שאני נבהלתי!!! לא מכירה את זה! כמה שאני בכיתי!!! אח"כ , מסתבר שפיסטוק בכה בלי סוף. למחרת בבית הספר הילד ישב בבית הספר כל כך עצוב ובוהה. המורה הוציאה אותו החוצה לשיחה, היא מכירה אותו וישר קלטה את הפנים, הוא ביקש לשבת בחוץ קצת לבד..... אבל נכנס ליועצת שהיא המלאך של בית הספר!!!!!! ושפך ובכה ואמר לה" אני אף פעם לא רבתי עם אמא שלי אני כל כך אוהב אותה וכואב לי שאני מכאיב לה עכשיו והיא דואגת לי". היא התקשרה אלי..... ואני..... טוב העיניים כבר היו נפוחות מאד. באותו ערב בן הזוג ואני החלטנו החלטה שזו השנה האחרונה לפני גיוס, גיל 18 גיל מדהים ולמה אנחנו ככה מקלקלים ומתערבים..... הבנו את הטעות! (אכלנו את הלב) ומאותו רגע הוא קיבל את השנה היפה בחיו!!! סגרנו על פשרה: ניגש לפסיכומטרי, שולח ציון לצבא ויוצא לקרבי. זהו! זו הטראומה שלי .! אני יודעת שאני מגדלת שני אנשים לחברה הישראלית אז חשוב לי ! אני יודעת שאני מגדלת שני בעלים לעתיד !!! חשוב מאד. להיות הורה זה דבר קשה! ותמיד תהיה איזה פה טעות ושם טעות תוך כדי התהליך אני מאמינה שאנחנו לומדים על עצמנו, עליהם. מחר יום חדש מקווה שהכל יעבור מהר.

 

[אמא של פיסטוק11]

רק להבהיר.... אני לא כזו קשוחה../images/Emo9.gif

עד כיתה יא' פיסטוק היה מבקש שנכסה אותו בלילה והיה רוצה את החיבוק והנשיקה. בכיתה יב' הפך את היום ללילה אז הוא היה צריך לכסות אותנו כשחזר מבילוי ערב לפני גיוס וגם עכשיו מדי פעם הוא נכנס אצלנו במיטה באמצע , מתפנק והקטנצ'יק גור קטן. כל הזמן מתכרבל איתנו...... הבנים משתפים , מספרים מתייעצים איתנו המון. אפילו.... עם בנות... אמא מה לענות? מה לעשות?...... אני פשוט רגישה בנושא החינוך.