המציאות של ריקודי עם
בן אני נהגתי לרקוד ריחקודי עם 7פעמים בשבוע זה חדר הכושר שלי , עבדתי בת"א ומהעבודה ישר לריקודים ירדתי יפה במשקל , רקדתי ונהנתי מהריקוד רחפתי במשך כשנה , 4 עד 5 שעות כל ערב. אז חזרתי למדים , שברו אותי ימי המילואים , עשיתי 90 יום בשנה אחת והשכר היה רבע מהקבע והשעות התארכו , כבר לא הייתי בתא אז ירדתי במספר הפעמים שהלכתי לרקוד אבל רקדתי בכל מיני מקומות במרתונים בסופי שבוע , זה היה הבילוי העדיף שלי רקדתי בעיקר אוניברסיטת ת"א , כי כבר היה לי רכב משלי , לא ויתרתי על החוג בעבודה הייתי מחליפה מדים לבגדי ריקוד , נעלי ריקוד בתיק בדרך אוספת את אחותי הקטנה ,ויחד הולכת לרקוד זה היה כייף לעשות את זה יחד . זוכרת איך הגברים הסתכלו על הבנות למצוא בן זוג , כמו שוק בשר בשלב מסויים מצאתי שם ידיד ששירת איתי שלא זיהה אותי בגלל הירידה במשקל התחלנו לרקוד היה כזה תענוג, התנועות המבטים , אהבה יש באויר (הוא חזר לירושלים לשנת הלימודים ומאוחר יותר התחתן ) שאחריו לא רקדתי יותר זוגות חשוב בהתאמה לרקוד עם בן זוג שיודע לרקוד טוב ומבטי עיניים בריקוד לרקוד סתם עם מישהוא שלא יודע להוביל עדיף לא לרקוד אז בריקודי הזוגות הייתי נחה , עד שאחותי נהרגה ופסקתי מלרקוד בכלל ויותר מאוחר פגשתי איש שלא רוקד הוא קרקע אותי לחלוטין תאמין לי הריקוד חסר לי זה התרפייה הכי טובה לנשמה שאני מכירה ,שרוקדיםריקודי עם בשונה מרקודים אחרים שאני מכירה שרים ורוקדים וגוף ונפש מתחברים והנשמה ממריאה לשמים כיום זה חלום בקושי הולכת מי מדבר על ריקוד,רוקדת רק בחלומות שלי